את האהבה שרחשתי אליהן, את השירים ששרתי להן, אהבו ושרו רבים לפני. אבל אני ממשיך.   מחכים לנו בואי, הוא אומר התלבשי והתאפרי מהר מחכים לנו שם ואסור לאחר ואני סופרת על האצבעות חצי שעה להכנות שעה וחצי נסיעה כולל פקקים ועצירות יש לנו חצי

שוב בחירות. זו דמוקרטיה. בדמוקרטיה השליט הוא ההמון אך ההיסטוריה מראה כי ההמון נתון למניפולציות לא פחות מן היחיד. EDITH PIAF שרה (ובעקבותיה עוד כמאה מבצעים)  על ההמון, LA FOULE. העיר נחנקת תחת השמש, הצעקות, הצחוק הרם מכל עבר. היא אבודה בהמון, ולפתע המערבולת זורקת אותה

  השפה הצרפתית עשירה מאוד, גם מוסיקלית מאוד, אך יש רבים האומרים קשה מאוד. קשה מדי. מקורה בגליה (כיום צרפת, בלגיה וחלק מגרמניה), והיא בנויה על השפה הלטינית, הקלטית, ואף הגרמנית. בצרפתית הרבה אותיות במילה הכתובה אינן נשמעות, אותיות מסוימות נספחות לאחרות מבלי שיש בהן

מדינת ישראל נמצאת, מאז הקמתה, בכוננות למלחמה הבאה ובנשיאה בתוצאות קודמותיה. שירי מלחמה אינם חסרים גם כאן וגם בעולם הגדול. בכל המלחמות, בכל האומות,  נועדו שירי המלחמה להלהיב, ליצור גיבורים ולהזדהות עמם ועם מטרות המלחמה. כך כבר בתנ"ך (שירת דבורה היא דוגמה חזקה) וכך לאורך

יש רגליים לסברה כי הזקנה תגיע לכולנו, אלא אם נתחכם לה ונלך לעולמנו לפניה. בינתיים מחשבות על זיקנה וזקנים מעסיקות רבים. מוכר לנו הסיפור על הזוג שהגלה את הסב הזקן משולחן הסעודה ואילצו לאכול בפינת החדר מצלחת עץ, כדי שלא ירייר על המפה, יפזר פירורים,

כולנו מחכים. כל הזמן. שנות אלפיים, אומר ההמנון שלנו, חיכינו להיות עם חופשי בארצנו. שבע שנים חיכה יעקב לאשתו. יש ביננו המחכים למשיח ומאמינים שאף על פי שיתמהמה בוא יבוא. אנו רואים עכשיו את "התור הארוך בעולם" בו מחכים אלפי אנשים לעבור על פני ארונה של

בדמי ימיהם בימים אלה של מות מלכתנו אליזבת, נקדיש כמה מילים לעניינים מורבידיים נוספים. ידוע ששיעור ההתאבדויות בקרב כוכבי במה, ובעיקר זמרים, הינו גבוה במיוחד. זוכרים את "מועדון 27"? הוא כולל היום עשרות. מסתבר כי גם להיות צאצא של כוכב לא קל.  מספר מקרי המוות בטרם

ושוב אני ב RUE DU BAC, רחוב חביב עלי במיוחד עליו הרחבתי במייל קודם, בדרך ל MUSEE MAILLOL אשר ברחוב GRENELLE, לתערוכת ההיפר ריאליזם. פיסול היפר ריאליסטי מחקה את הצורה, המבנה  וההרכב של הגוף או של חלקים ממנו. רמת הדיוק של כל פרט ופרט נותנת

כולם מחפשים. PROUST מחפש את הזמן האבוד A LA RECHERCHE DU TEMPS PERDU. זה  הספר העבה ביותר שנכתב כרומן, או הגות, או שניהם והוא יצירת מופת של ספרות צרפת; נכתב במשך 16 שנים (1906-1922), שבעה כרכים במקור (שלושה פורסמו אחרי מות הסופר ב 1922), 2,400

גיבורי המסך שלי, את רובם הכרתי בנעורי בקולנוע פריס (שני סרטים בכרטיס אחד), הולכים ונעלמים. זה החל מטבע הדברים עם הוותיקים; MICHEL SIMON, JEAN GABIN (שני אלה שיחקו בנפרד את MAIGRET של SIMENON),