הספר הוא אסופה חלקית של מיילים ושירים שנשלחו על ידי המחבר או אליו על פני מספר שנים.
למרבית הטקסט יש קשר ישיר לפריס ובמקום בו הקשר אינו גלוי לעין, מדובר בכתובים שנכתבו בפריס, או נשלחו ממנה או אליה.
אין לראות בספר מדריך שיש להסתמך עליו, שהרי למה לחפש את האמת אם אפשר לבדות אותה?
כמו שאמר מארק טווין: "הזזתי מדינות וערים ממקומן כדי שיתאימו לסיפורים".
מיילים שנכתבו לאחר הוצאת הספר לאור, יתפרסמו כאן בבלוג.
הספר אינו למכירה.
השנסון אינו רק סימן היכר. הוא מעטפת תרבות שלמה. הוא צרפת עצמה. אולי רק הבאגט והקרואסון משתווים לו. והנה מתברר שחלק ניכר מהזמרים הגדולים, השנסוניירים (בהיותכם פוליטיקלי קורקט קראו זכר גם במובן נקבה), מקורם כלל אינו צרפתי. ידעתם על כך בעמימות, אך לאור מה
צרפת ידועה בתנאי העבודה המיטיבים שלה; גיל פרישה, שעות עבודה שבועיות, חופשות ארוכות ובשרותים הסוציאליים שהיא מעניקה לתושביה. במחזוריות, על פני שנים, מנסות ממשלות צרפת לקצץ בתנאים ובתקציבים, ובדרך כלל נסוגות או מתפשרות. הפעם שוב היה נסיון כזה בהובלת Bayrou, ראש ממשלתו של הנשיא Macron.
רבות הבריחות בהיסטוריה; של עמים, של צבאות ושל יחידים. בריחה מאיתני הטבע, מאויבים, מתנאי מחייה, מחוקים כובלים, ממשפחה מלחיצה. פעמים אדם בורח מעצמו, בחיפוש אחרי משהו שאינו ברור אף לו. לעיתים מסתיימת הבריחה בטוב. ע"פ ספר הזוהר לפרשת שמות אומר רבי אליעזר: "אשרי חלקם של
יש מיילים על אבא ועל אמא. יש גם מייל על דודים ודודות. מה עם שאר הקרובים? הם לא יזכו להכלל בפנתיאון המיילים המכובד? יזכו גם יזכו. ראש וראשון הוא הכבאי Le Pompier במחזה בן האלמוות "הזמרת הקירחת" של Ionesco. קחו אוויר. זה ארוך וקשה. אומר
מי צריך ים כשאפשר לרחוץ ב Seine? אחרי מאה שנות איסור (למעלה, צילום מ-1923) ולאחר השקעה של כמיליארד וחצי אירו (סכום זניח בהשוואה לעלויות כיבוש עזה) במשך שמונה שנים (זמן קצר יותר מהנדרש למטרו בתל אביב), הותרה בשנת 2024, לקראת המשחקים האולימפיים, כניסה למים. קצת
המייסדים
