אימהות

אם הייתי מדרג את נושאי השירה הפופולריים ביותר, אימא הייתה תופסת מקום של כבוד.

מ Luis Mariano עד יהורם גאון, מ Dalida עד משה פרץ, כולם שרים על אימא. היא מרכז הבית והחיים, מקור החום והאור. אליה אנו מתגעגעים כאשר אנחנו רחוקים מהבית, ואותה אנחנו נבכה כאשר תלך לעולמה.

ידעתם שאפילו Aznavour שר את א יידישע מאמע?

אבל יש גם אמהות אחרות, כאלה  שעוזבות את ילדיהן ונעלמות ואפילו כאלה שמתעללות בהם. בהן אתרכז היום.

Luigi  שר Une maman. אם לא תקשיבו ממש למילים, הקול והמנגינה יישמעו כשיר נעים ומתוק. אימא היא רוך ועושר, היא האהבה היפה ביותר. היא אושר הממלא את הלב. היא היפה והנעימה. אך כאן בא אבל גדול. היא עזבה את בנה ובלעדיה נותר רק העצב. חזרי אלי, אל תעזביני, בלעדייך אני אומלל. מדוע זנחת אותי אמי היקרה? אני בוכה ומחכה לך. אין לי אלא אותך. אנא חזרי אלי אמי האהובה.

מיודענו Serge Lama חולה. אהובתו עזבה אותו. הוא מרגיש מלוכלך, מכוער. חייו אינם חיים, הוא כיתום הנע ונד ברחובות. ואז עולים הזיכרונות של ילדותו. כמו אהובתו עכשיו, בעבר גם אמו הייתה עוזבת אותו בלילות, והוא היה נותר בחושך לבד עם הייאוש הגדול.

ואילו Serge Reggiani שר לילדו הקטן, Le petit garcon. הגשם יורד, ילדי האהוב. אנחנו שנינו לבד, ואתה דומה לה כל כך. אולי היא תכתוב לנו מחר. בינתיים נשחק ואולי אספר לך סיפור על אלה שאהבו פעם. השאר עימי, אל תלך. אינני מצליח להבעיר את האח, ואנחנו הולכים לאיבוד בחדר הגדול הזה. קר כל כך. ואתה דומה לה כל כך. אינני מצליח יותר לעשות דבר. היא לא תבוא הערב, ואנחנו שנינו לבד. כל שנותר לנו הוא לשחק ביחד. רציתי לספר לך סיפור, סיפור על אלה שאהבו אך שיחקו במלחמה, אך זכרוני אבד. היא כבר לא איתנו, היא כבר לא כאן. אך אל לך לבכות. שן בני.

הסופר Jules Renard חי במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. הוא היה הצעיר בילדי משפחתו וילדותו בכפר הייתה רעה וקשה. בגיל צעיר עזב את הבית ועבר לפריס, שם הצטרף לחוגי הסופרים שנהגו להיפגש בבתי הקפה בעיר.

הוא כתב סיפורי טבע וסיפורי חיות רבים, אך עיקר פרסומו היה בספרו האוטוביוגרפי למחצה   Francois poil de carotte, הלוא הוא מיודענו פרנסואה ראש גזר.

גם פרנסואה, כמו הסופר, הוא הצעיר בבני משפחתו. אמו  Madame Lepic, היא מתעללת סידרתית. היא שונאת אותו משום מה ולא מחמיצה הזדמנות לענות אותו. עליו מוטלות כל מטלות הבית והטיפול במשק החי בעוד אחיו ואחותו פטורים מכל עבודה, אך האם אינה מרוצה לעולם. היא מכה אותו בידיה ובכלים שונים, מרעיבה אותו, כולאת אותו במלונת הכלב וכשהוא מרטיב במיטה היא מלעיטה אותו בשתן. האב שונא את האם ומבלה בעיקר מחוץ לבית כך שאינו מרסן אותה. הילד עומד על סף התאבדות.

גם טקיטוס מספר על נירון שניסה לרצוח את אימו, אגריפינה, על ידי הטבעת ספינתה. היא נחלצה לצערו, ושפחתה נהרגה במקומה. אגריפינה פנתה למגידי עתידות שניבאו כי אכן תירצח על ידי בנה. על כך ענתה: מוטב שארצח אם בני יעלה למלוך. הוא שלח בעקבותיה שלושה מרצחים ואכן השלים את המשימה ועלה למלוך.

אם נדמה שאימהות מהגיהינום שייכות לעבר ולא לעידן ההורות המודעת ולשלל שומרי הסף הבאים להגנת הילדים, באה לאחרונה כוכבת הילדים האמריקנית ג׳נט מקרדי ותוקעת לנו אצבע בעין.    "אמא קראה לי זונה ומפלצת מכוערת". היא חושפת את ההתעללות שעברה
בספרה  האוטוביוגרפי "אני שמחה שאמא שלי מתה", בו היא מתארת איך בגיל שש נשלחה לאודישנים כדי להגשים את החלום ההוליוודי של אמה, ובהמשך סבלה מבולימיה, אנורקסיה והתמכרות לסמים ועכשיו, בגיל 30, היא סוף-סוף מפויסת עם עצמה.

ולסיום, האמ-אימא של האימהות הרצחניות. מדיאה, גיבורת המחזה של אוריפידס. היא עוזרת ליאזון לגנוב את גיזת הזהב תוך שהיא בוגדת באביה ורוצחת את אחיה. יאזון מתאהב באחרת, ומדיאה נוקמת בהרעלת אהובתו וברצח ילדיה שלה שילדה לו.

אימא יש רק אחת.