התיאטרון Theatre Douze הוא מוסד קהילתי ברחוב Ravel ברובע השנים עשר של פריס, ומכאן שמו. התיאטרון הוא חלק ממערך מרכזי התרבות של עיריית פריס, מושך בעיקר קהל מקומי, ומארח יוצרים ומבצעים צעירים, בעבודות מקוריות ובעיבודים חדשים ליצירות קלאסיות; תיאטרון, מחול, קברט.
את ההצגה אופרה בגרוש, שנכתבה על ידי ברטולד ברכט ולוותה במוסיקה נפלאה של קורט וייל, ראיתי כבר מספר פעמים, אך התפתתי הפעם למה שהובטח כעיבוד חדש, מקורי ועכשווי.
פרט שולי אך מעניין הוא תהפוכות שמה של האופרה. שמה הגרמני המקורי אופרה בשלושה גרושים נשמר בשפה האנגלית כ threepenny opera, בשפה הצרפתית הועלה הסכום ל l'Opera de quatr'sous ובעברית הצטמצם הסכום לאופרה בגרוש אחד בלבד. אולי תורגמה בתקופת הצנע בארץ.
העלילה מתרחשת כזכור בעולם התחתון של לונדון. מקי סכינאי הוא מנהיג כנופיות מטיל מורא, רוצח ושודד. הרפתקאות אהבהבים רבות לו, אך לבסוף הוא נושא לאשה את בתו של מלך הקבצנים. האחרון אף הוא עבריין כבד, המפעיל רשת של בעלי מום ומתחזים הפועלים ברחובות העיר כקבצנים ושודדים.
האב אינו מרוצה מהשידוך ומלשין למשטרה על חתנו. מקי מפעיל את קשריו במשטרה המושחתת ובחלונות הגבוהים, הוא ניצל מהגרדום, מקבל חנינה וזוכה לחיים טובים למרות כל פשעיו.
ברכט תוקף כאן את המימסד המקל עם פושעים מקושרים, את החברה הגבוהה וגם את תרבות הפשע של הצווארון הלבן. למרות המסר הקשה זורמת האופרה בהומור ובקלילות לצליליו המקסימים של וייל.
ההפקה הפעם ניסתה לתת חוויה חדשה אך נכשלה. ההעמדה היתה חובבנית, השחקנים דיקלמו את תפקידיהם. אפילו הניסיון לשלב טרנסווסטיטים, לתוספת צבע, לא עלה יפה. לא היתה הקפדה על פרטים; מקי סכינאי במשקפיים לא מצטייר כגנגסטר אימתני, טלפון בכיס אחורי של ג'ינס לא תואם לרוח התקופה.
הפסנתרן היה מצויין וניגן את וייל כראוי לו, אך גם כאן הראה הבמאי חוסר כשרון וחוסר כבוד, כאשר קטע באמצע את השיר Mack the knife , המוכר כסמל בעולם כולו ומושר על ידי לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'רלד, פרנק סינטרה ובשפות רבות נוספות, ואפילו בעברית.
זה לא היה זה.
* *
התיאטרון Theatre des Nouveautes (תיאטרון החידושים) שונה מאוד מקודמו. הוא אחד מ Theatres de Boulevards, תיאטראות שהתרכזו ב Grands Boulevards עוד במאה ה 19. זה היה ובמידה רבה עדיין הווה, מרכז הבילויים של פריס; בתי אוכל ובתי קפה, קברטים ותיאטראות.
בדרך כלל העלו תיאטראות אלה הצגות קלילות בקצב מהיר, קומדיות טעויות, משרתים ואדונים, ובתוך כל אלה שילבו ביקורת על צביעות המעמדות הגבוהים הזחוחים והשבעים, ועל המערכת החברתית בכללה.
לכאן הגעתי למופע Les Virtuoses. גם אותו ראיתי כבר בעבר. נראה שסוס זקן חוזר לאותו אבוס. כאן מופיעים שני האחים Cadez בנגינה על פסנתר משולבת בקטעי סלפסטיק. כמו לורל והארדי, אבוט וקוסטלו ומקס ומוריץ, אחד האחים רזה ואחיו שמנמן, אך שניהם גמישים וקופצניים.
האחים מפליאים בנגינתם על פסנתר, והפעם התווספה אליהם כנרת מחוננת העולה על הבמה במפתיע כרוח סערה, ומצטרפת לנגינה ולמשחק.
הביצוע המוסיקלי מעולה. בהופעה הקודמת הוא היווה עיקר, וקטעי הוודוויל ליוו אותו בתרכובת מושלמת. הפעם נסוגה המוסיקה למקום שולי כמעט, ומרבית ההופעה הוקדשה לצרחות, מימיקה ילדותית, ומעשי קסמים כמו אלה שראינו בימי הולדת בילדותנו (הרחוקה).
הקהל נהנה ברובו. אני פחות. הרגשתי כממשיך דרכו של חיים גמזו.