סערות מוסיקליות

לא מעט שנסונים, ודווקא של זמרים מפורסמים ומוערכים, עוררו סערה עם השמעתם. אם בשל גילויים ארוטיים, אם בשל חתרנות פוליטית, דתית, אנטי ממסדית וככלל מתקפה על ערכים שמרניים.

נראה כמה מהם.

אצל Georges Brassens, כבר משנות החמישים, ליוותה השערוריה שירים רבים. בשירו le Gorille מתבוננות הנשים בגורילה הכלוא בכלוב בגן החיות. מבלי לחשוש ממה שעלולים אנשים לומר, הן מתפעלות מגבריותו הגורמת להן התעוררות אירוטית. לפתע מצליח הגורילה לפרוץ החוצה מן הכלוב ונוהם: היום אאבד את בתולי! והקהל: זהירות הגורילה! 

הוא נמלט, חרמן, אל החורשה. שם פוגש בשניים. לאחר התלבטות במי לבחור; בזקנה או בשופט צעיר (שניהם בגלימות שחורות), הוא בוחר בשופט ואונס אותו. הקורבן זועק "אמא" ממש כפי שזעק האסיר באותו יום, כאשר נשלח על ידי השופט אל הגרדום. זהירות הגורילה!

במשך שנים לא שודר השיר בתחנות הרדיו בצרפת, למרות שהקהל אהב אותו מאוד, בשל תיאור הנשים המתאוות לגורילה, האונס ההומוסקסואלי, והמתקפה על מערכת המשפט ועל עונש המוות. בצרפת הוא בוטל בינתיים, ואצלנו דווקא הועבר חוק עונש המוות, וסיכת חבל התלייה מעטרת את ראשי הקואליציה הגאים בהעברתו.

השיר Margot של ברסאנס מתאר לכאורה חיים בכפר. באווירה כפרית שלווה מיניקה מרגו התמימה חתלתול קטן אותו מצאה עזוב בדשא. החתלתול סבור שהיא אימו ומתרפק על חזה.

כל אנשי וילדי הכפר באים לצפות במחזה. אפילו המורה ותלמידיו, ראש העיר, הכומר, השוטרים והדוור. מרגו התמימה מאמינה שהם באים לתומם להתבונן בחתלתול והיא ממשיכה להניקו.

כך עובר הזמן, אך נשות הכפר הקנאיות והרשעות, שבעליהן זנחו אותן והם מכונסים סביב מרגו, שדיה והחתלתול, עושות מעשה ומעלות את החתלתול באש.

מרגו שלנו עצובה ובוכיה, ולבסוף, בהיעדר חתלתול, מתחתנת אף היא.

שיר על שדיים, מציצנות, קינאה, צביעות? סאטירה על החברה ועל מוסר כפול שהרגיזה חוגים שמרנים ודתיים. 

לברסנס שירים רבים שהעלו גלים גבוהים  בשל המתקפה על המימסד, הכנסיה, הבורגנות, הלאומנות ומוסד הנישואין, והכל בקול מדוד, בצליל מונוטוני כמעט, ועם 

הומור גם כאשר התוכן קשה. ביניהם נראה את Le Pornographe, La mauvaise reputation, Fernande, Les trompettes de la rennomme ועוד.

בשנות השבעים הומוסקסואליות בצרפת היתה טאבו, עד כדי עבירה פלילית. והנה Charles Aznavour, כתב, הלחין ושר באומץ רב את …Comme ils disent.

 בגוף ראשון הוא מספר על גבר גיי החי חיים כפולים. ביום הוא גר עם אימו, עם צב, חתול ושתי כנריות, ועוזר בעבודות הבית. מתפרנס כסטייליסט ודקורטור.

בלילה הוא מופיע על במה כטרווסטיט גם בעירום. אנשים לועגים ומתנכלים לו, אך הוא בשלו. 

הוא מאוהב בגבר צעיר אך חושש לומר זאת, והנ"ל ככל הנראה סטרייט בכלל.

בלילה הוא חוזר לחדרו, בודד כתמיד.

רבים תקפו את השיר ואת יוצרו ומבצעו, כמי שנותן לגיטימציה לסטיות מיניות.

שיר נוסף שעורר סערה, Mourir d'amour, נכתב בעקבות מקרה שהיה. מורה שניהלה מערכת יחסים עם קטין נחשפה והתאבדה. חלק מהציבור תקף את אזנבור הנותן לדעתם לגיטימציה להתאבדות וליחסים עם קטינים.

בשירו Trousse- Chemise פותח אזנבור בתיאור אידילי של גבר ונערה באתר מיוער השוכן על החוף. אין בשיר ביטויים מיניים גלויים, אך היין הנשפך על שמלת הנערה סמלי, והיא אכן אוספת חפציה ועוזבת ללא מילת פרידה..

 

רבים, ובעיקר נשים, ראו בשיר רמיזות מיניות ואפילו ניצול קטינה ואונס. עם הזמן שככה הסערה אך ניעורה שוב בעידן ה MeToo.

גם Jacques Brel עורר סערה רבתי, בשנות הששים,  בשירו Les Bourgeois.

 השיר מתאר צעירים הלועגים לבורגנים, במקרה זה נוטריונים הנינוחים והמרוצים מעצמם. 

הם מכנים אותם חזירים, אך הם עצמם יהיו כאלה בדיוק לכשיתבגרו. 

הקהל אהב והשמרנים החרימו בשל המתקפה על ערכי הבורגנות והמימסד.

בשירו Jacky הוא מתאר עצמו כגבר מזדקן, נרקיסיסט, הלועג לקהל, לנשים, לפרסום ולעצמו. בשיר רמיזות מיניות בוטות.

בדמיונו הוא זמר באתר נופש השר לנשים מזדקנות ומוכיח גבריות תמורת מתנות. 

ביום אחר הוא מנהל קזינו במקאו, מוקף בנשים נואשות אותן יסחט. הוא משיט ספינות מלאות באופיום, בפדרסטים אמיתיים ובבתולות מזויפות, ובחדר עישון של אופיום הוא שר לסינים זקנים.

לבסוף, יום אחד בגן העדן, הוא ישיר לנשים בכנפיים לבנות. הוא יכונה אבינו שבשמיים וישמע את המלאכים, הקדושים והשטן שרים את שירו; Jacky!

השיר עורר סערה בצרפת ומחוצה לה, ובאנגליה אף נאסר במשך תקופה ארוכה להשמעה.

בשיר Amserdam שר ברל על מלחים וזונות בנמל. 

המלחים, בגופות מיוזעים, רוקדים ומשתפשפים בזונות כרס אלי כרס לצלילי אקורדיאון שבור, אוכלים ובולעים, שותים וסובאים, מקיאים, מזיינים ומשתינים על הנשים שכמובן אינן נאמנות..

תחנות רדיו רבות החרימו את השיר.

לא רק מין. בשיר Le Diable (ca va) מספר ברל על השטן המעדכן את קהלו, במשכנם למטה, במסעותיו על פני האדמה.

האנשים שם למעלה שמחים ומאושרים כמטורפים. אין לנו מה לדאוג. דבר לא השתנה. 

הם משחקים במשחקי מלחמה, מבעירים את האדמה. בשם אידאולוגיות מפוקפקות מפוצצים ומפציצים, ואנשים נהרגים בלי הכרה.

על הכל יש לשלם, אפילו על הכבוד והבריאות. העשירים כרגיל מתעשרים על חשבון האחרים. אנשים חדלו לשיר אבל המופקרים נהנים לראות את תמונותיהם בעיתון, למגינת ליבם של האנשים ההגונים. 

אם כך, לנו שם למטה בגיהנום אין מה לדאוג. הפרנסה מובטחת.

Ca va, ca va, ca va !

(מזכיר משהו שקורה בזמננו?)

ומי כ Serge Ginsbourg כותב, מלחין ושר שירה פרובוקטיבית.

לשירו Je t'aime…moi non plus לא קמו מתחרים עד היום. השיר הוקלט במקור עם Brigitte Bardot אך היא סירבה להשמעה פומבית ולכן הוא מבוצע עם Jane Birkin.

בין לחישות וגניחות תאווה הם שרים. אני אוהב אותך…גם אני לא. 

אהובי, אהובתי, אנחנו מתרוממים על גל. אתה הגל ואני האי העירום. אני בא והולך בין ירכייך. אתה בא והולך בתוכי. אני מתאפק שלא לגמור. אני בא והולך. זו לא רק אהבה פיזית. בוא אלי. אני גומר! בוא.

השיר נאסר לשידור בתחנות רדיו רבות, במדינות אחדות נאסר למכירה, ואפילו הוותיקן גינה אותו. כל אלה עזרו כמובן לשיווק.

שיר נוסף של גנזבורג, בין רבים אחרים בעלי אופי מיני, הוא Les sucettes – הלא הן סוכריות מציצה בטעם אניס, בביצוע France Gall. 

בשיר מסופר על Annie האוהבת למצוץ את הסוכריות. הן נותנות לנשיקה שלה טעם של אניס. היא מרגישה את הסוכריה על לשונה ואז נוזל הסוכר במורד גרונה והיא בגן עדן.

הציבור ראה בשיר תיאור של מין אורלי. הזמרת הצעירה טענה שלא הבינה זאת ונעלבה מן הפירוש.

גנזבורג לא שר רק על מין, ובאמתחתו שירים פוליטיים ואנטי מימסדיים רבים.

בשיר Aux Armes et caetera הוא מבצע גרסת פופ להמנון הצרפתי הלאומי, La Marseillaise.

חוגים לאומניים וגם זמרים "פטריוטים" ראו בשיר חילול ההמנון ולעג לערכי האומה. 

גנזבורג אף אוים פיזית בשל השיר.

בשיר Le Poinconneur הוא שר בגוף ראשון  על מר גורלו של האדם העובד. הוא נמצא כל הזמן בין קירות תחנת מטרו, מתחת לאדמה, וכל תפקידו ניקוב כרטיסי הנוסעים. הם באים והולכים והוא ממשיך להיות כלוא בתאו ונקב ולנקב. כל שאיפתו לעלות פעם על פני האדמה.

מצחיק לציין שאצלנו משמשת מנגינת השיר, הדן בעובד מדוכא הכלוא למעשה מתחת לפני האדמה, לשיר אנו כתת סיירים ההולכים באויר הפתוח בוואדיות ובהרים.

היוצר המוערך Boris Vian כתב בשנות החמישים, בשלהי מלחמת הודו-סין ובתחילת מלחמת השחרור באלג'יר, את שירו Le deserteur.

בגוף ראשון הוא כותב בנימוס מכתב לנשיא הרפובליקה. אדוני, קיבלתי זימון להתייצב לצבא, אך אני מודיע שלא אציית לו. לא נולדתי כדי להרוג אנשים מסכנים, ואני מעדיף להיות עריק.

ראיתי את אבי מת, את אחי נעלמים, את ילדי בוכים. אמי סבלה עד מותה ועכשיו, בקבר, היא לועגת לפצצות ולתולעים.

כשהייתי בבית הסוהר גנבו את אשתי ואת נשמתי, ועכשיו אני יוצא לנדודים ברחבי המדינה.

לאנשים שאפגוש אומר: היו סרבנים, אל תלכו למלחמה.

אם צריך לשפוך דם, יהא זה דמך אדוני הנשיא. אמור לאנשיך שאינני חמוש והם מוזמנים לירות בי.

צריך אומץ לכתוב שיר כזה בזמן שחיילים צרפתים נלחמים, גם אם בקולוניות מחוץ 

לצרפת. וויאן הותקף כמובן, ולא בפעם היחידה, והואשם בפציפיזם וחוסר פטריוטיות עד כדי בגידה בערכי האומה.

                             *          *

ומה אצלנו? 

מי שזכה לקיתונות של זעם הוא כמובן חנוך לוין, שגם במחזות שכתב וגם בשיריו ערער על האתוס הלאומי ועל הישראלי היפה; על הצורך בהקרבה, על נהנתנות ההנהגה, על קדושת הצבא, על קידוש המשפחה ועל יחסי האנשים בינם לבין עצמם.

שיריו; חייל של שוקולד, שחמט, אבי היקר כשתעמוד על קברי… ועוד, הם שירי אנטי מלחמה שעוררו אנטגוניזם חריף במדינה הנתונה לאיומים תמידיים ושרוייה במצב מלחמה כמעט כל העת.

אפילו השיר לונדון לא מחכה לי נתפש אצל חלק מהציבור כיאוש מהמצב בארץ ורצון לעזוב לחו"ל.

כשהועלה המחזה מלכת האמבטיה בתיאטרון הקאמרי, כשהציבור באופוריה זמן לא ארוך לאחר מלחמת ששת הימים, הביאה הסאטירה הנוקבת חלק מהקהל באולם למתקפה חסרת תקדים; קריאות בוז, שריקות, קללות. איומים, עזיבת האולם ואף הטלת רימוני עשן וסירחון.

פוליטיקאים, אנשי ציבור ועיתונאים האשימו את לוין ואת התיאטרון ומשתתפי ההצגה בתבוסתנות, פגיעה בצבא, בהנהגה ובציבור כולו, בביזוי ערכי הלאום ומשפחות השכול.

מעטים סברו שהתגובות מעידות על חוסר סובלנות ורדיפה פוליטית.

בהצגות הבאות, שלא היו רבות, צינזר הקאמרי קטעים מסוימים.

אני מניח ששר תרבות וספורט, כמו זה שזכינו לו בימים אלה, היה נוקט בפעולות חריפות יותר.

השיר הסלע האדום, שנכתב על ידי חיים חפר, ובוצע על ידי אריק לביא, מספר על צעירים שעברו את הגבול לירדן בדרכם לפטרה, ונהרגו בדרכם לשם.

מחשש שהשיר ישפיע על צעירים נוספים לנסות ולהגיע לסלע האדום, נאסרה השמעתו ברדיו.

לאחר הסכם השלום עם ירדן הפכה פטרה לאתר תיירות מבוקש על ידי ישראלים. לא בטוח שזה המצב גם כיום.

                          *         *

הנה כי כן (ביטוי יפה?), נראה ששירים אינם רק פרחים ופרפרים.