Sonel Publishing
מולייר

MOLIERE ET SCAPIN

"גם אם נרוץ מהר ככל שאנחנו יכולים, תמיד נשאר באותו מקום". ההוכחה לכך היא בקלישאה עצמה, שאכן השיגה אותי. אני כבר כמה ימים בארץ ופריס לא מרפה. רוצים עוד קלישאה? הנה פרפרזה על ספר דברים: "פריס תהיה תמיד איתך, לא תרפה ולא תעזבך". וגם מאלתרמן, שיופיע שוב בהמשך, ניקח את המשפט/ הקלישאה הנהדרת: "אתה יכול מדעתי להוציאני, אך לא תוכל להוציאני מדעתך". ולמה כל אלה? יומיים לאחר שובי מצאתי את עצמי בהצגת תעלולי סקפן LES FOURBERIES DE SCAPIN , על פי מולייר MOLIERE , בתיאטרון החאן. כזכור, צפיתי בפריס במספר מחזות שלו, בביצוע מוצלח יותר או פחות, במספר רב של ביקורים.  הוסיפו לכך שארוחת הבוקר הראשונה שלי עם שובי הייתה קרואסון וקפה הפוך בנחמה וחצי והנה תל אביב הפכה פריס.את מולייר אין צורך להציג, ולכן אעשה זאת, אבל בקצרה מאוד.  שמו הרשמי היה JEAN – BAPTISTE POQUELIN, הוא פעל באמצע המאה השבע עשרה. לאחר שנים של הופעות בפרובינציה (פריפריה תגיד מירי) עם להקתו חזר לפריס. הוא הופיע בפני המלך הצעיר דאז LOUIS XIV, שאימץ אותו ואת להקתו. מולייר היה אז בשנות השלושים שלו, ומאז (ועד היום) היווה אבן יסוד בתרבות צרפת. כצרפתי אמיתי לא עשה חשבון בענייני אהבה ונשא לאישה את בתה של אהובתו (יש הטוענים בתו), דבר שסיפק לו חומר לחלק ממחזותיו.מחזותיו הושפעו מהקומדיה דל ארטה האיטלקית וממחברי הקומדיות הרומיים. חלקם קומדיות מבדרות (גם הוא באצילים, האוהבים הנפלאים, בי"ס לנשים) וחלקם מחזות התוקפים את החברה הבורגנית והגבוהה, את התכונות השליליות ואת ההתחסדות (החולה המדומה, הקמצן, טרטיף ועוד).בארץ מתבלט נתן אלתרמן כמתרגם המוכשר של מחזותיו של מולייר (שנים עשר במספר) שרבים מהם עלו בתיאטראות ישראל, אך יש גם אחרים שתרגמו ממחזותיו.GOETHE אמר כי בכל שנה הוא מעיין מחדש במחזותיו של מולייר כדי לקבל השראה.המחזה בו צפיתי בחאן הוא כאמור תעלולי סקפן. על מחזה זה אמר אחד המבקרים (בזמן השקתו), ודווקא מידידיו של מולייר, כי הוא מתקשה להבין כיצד מחבר המיזנטרופ המעולה הוא גם מחברו של מחזה זה. אני נוטה להסכים עימו. המחזה אינו מוסיף דבר מה של ממש לכל הקומדיות דל ארטה המוכרות, בהן הורים מתנגדים לנישואי בניהם/בנותיהם אך נכנעים לבסוף לתעלולי המשרתים שהם למעשה גיבורי העלילה. האוהבים מתאחדים לסוף מאושר כמצופה. הביצוע בחאן היה מאולץ כלשהו וסחט צחוקים רמים בעיקר מכמה קבוצות של תלמידים שמילאו את האולם. שאר הצופים הסתפקו בחיוכים מסויגים, במקרה הטוב, למעט צופה אחת שמשום מה ישבה לצידי וצחקה ללא הרף. אולי חשבה על אפרים קישון.  כאמור, פריס לא מרפה.

שתפו פוסט זה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *