אני אוהב כלבים. היו לי כלבים. יש לי כלבים. לא קטנים. לא ממש מאולפים. כך אני אוהב אותם. עם רצון משלהם, אבל עם אהבה ומסירות. הם גבריים. גם הכלבות.
אני שונא חתולים. תמיד שנאתי. הם מתנשאים. הם ערמומיים. הם זוממים. יש בהם תכונות נשיות. לא אלה הטובות. לא פלא שתמיד נמצא חתולים, לא כלבים, במחיצת השטן (ראה האמן ומרגריטה של בולגקוב) ובפמיליה של כל מכשפה המכבדת את עצמה. למותר לציין את הסיכון הנורא שאדם צפוי לו כאשר חתול שחור חוצה את דרכו. לעומת זאת אם כלב ירוק חוצה את דרכך תזכה בפייס.
ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שהוא לא אוהב כלבים כי הם מסתכלים עלינו מלמטה למעלה. שהוא לא אוהב חתולים כי הם מסתכלים עלינו מלמעלה למטה. רק חזירים הוא אוהב, כי הם מסתכלים עלינו בגובה העיניים. אבל הוא היה איש ציני. אוהבי כלבים בדרך כלל אינם ציניים.
ועכשיו לשיעור קצר בפיננסים;
בתקופות קשות בשווקים הפיננסיים קיים שימוש בביטוי Dead Cat Bounce. כאשר המצב אינו נורא, יכולות המניות ליפול ולעלות שוב, כיוון שלחתול יש תשע נשמות ואם הוא נופל יש לו עוד נשמות רזרביות לשימוש לעלייה בחזרה. אולם כאשר יש ירידה מתמשכת, עלייה זמנית היא מעין בועה, היא תתפוגג והירידה תמשך. זה המקרה הנקרא קפיצת החתול המת; הוא נחבט בקרקע, קופץ למעלה פעם אחת, נופל שוב ומתפגר. מתאים למשברים להקרא על שם חתולים. לעומתם כלבים הם אורחים רצויים בכל יום הולדת.
דווקא Charles Baudelaire אהב חתולים. הוא לא לבד. מסיבות לא מובנות לי גם אחרים אהבו את החיות הטורדניות האלה, ובהם דרווין, ניוטון ואפילו המינגווי.
בספרו פרחי הרע, Fleurs du Mal הספר הנפלא, האפל, דוחה החיים ומהלל המוות, המתאר את העולם כביב של פגרים, אכזבות, זימה ויאוש, מקדיש בודליר הרבה דווקא לחיות האלה;
(1) Le Chat
בתוך מוחי הוא מטייל
ממש כבעל בעמיו
חתול מתוק, יופיו כה רב
שרק בקושי מיילל
קולו עדין כשלעצמו
אך בין ינהם ובין ישיר
תמיד יהיה עמוק, עשיר
זה הוא סודו, זה הוא קיסמו
הקול הזה אלי חדר
לאפלולית מעמקי
הוא ממלאני עד בלי די
ומשמחני כנקטר
את כל הרע שבי מרדים
את האקסטזה משמר
וגם כדי לומר יותר
אין לו כלל צורך במילים
לא אין זו קשת הכינור
שעל ליבי תפליא נגן
ניגון מלכות מתום בו אין
רועד מיתר מבלי עצור
קולך, חתול של מיסתורין
חתול אשר האל שלח
קולך נשמע כקול מלאך
במנגינת כישוף עדין
(Le Chat(2
פרוותו צהבהבת חומה
וריח מתוק ממנה עולה
והבושם הזה אותי ממלא
בלטיפה אחת נעימה
הוא רוח ביתי אין כמוה
השופט, הנשיא, המעורר
על כל מלכותו הוא שורר
האם הוא פייה? האם הוא אלוה?
עיני נמשכות לחתול האהוב
כנתונות לכוחו של מגנט
אך חוזרות מעצמן כל העת
וצופות בנפשי שוב ושוב
בעיני החתול, אישוניהן חיוורים
אתבונן בפליאה, אתעמק
בי תולות מבטן בלי הפסק
אבני לשם חיות, פנסים מאירים
(2) Le Chat
הכנס חתולי לליבי המאוהב
את טופרי כפותיך הסתר באחת
אצלול בעיניך, בעומק הרב
המשובץ מתכות ואבן אגט
באצבע אלטוף, מתמכר
את ראשך, את גבך הגמיש
וידי הלוטפת אזי תשתכר
ותחושה מחשמלת ארגיש
את אשתי בחזיון אז אראה, מבטה
כמו שלך, חיית טרף
עמוק הוא וקר וחותך בי כחרב
ומרגל עד ראש, משב
מסוכן של ניחוח עמום
עוטף את גופה השחום
Les Chats
גם אוהבים בחום ליבם וגם אנשי מדע שתוקים
מתאהבים בבגרותם
בחתולים, שמחת ביתם
המחפשים שלווה ומן הקור מתרחקים
יחפשו הם אימה אך גם אופל שקט
בין לימוד לבין תענוגות קודחים
ארבוס בן החושך רצה בם כשליחים
אך גאוותם מונעת מהם לשרת
הם מפליגים בדמיון על הלכות אצילות
של הספינקס הבודד בחולות
הנרדם בשינה של אלפי חלומות
חלציהם פוריים בניצוץ של כישוף
ופתיתי זהב, כגרגירי חול עדין
עוטפים עיניהם במסך מיסתורין.
מה יפה וטוב היה אם כל הכישרון הזה היה מופנה לכלבים ולא לחתולים !
לא להאמין. ממשיכות להגיע הערות והארות למייל החתולי וברובן, במפתיע, מאוהבי/ אוהבות החיות המאוסות הללו.
הכותבים סבורים משום מה שהסתמכות על עובדות (כמו מקומו המרכזי של החתול בפולחני מצריים בעת העתיקה, או הרגלי הנקיון שלו) מחזקת את טענותיהם. הם לא מבינים מה שמבין כל פוליטיקאי מתחיל; אין דבר טועה ומטעה יותר מעובדה.
ולראייה; Robert Darntonבספרו "טבח החתולים הגדול" מתאר איך התייחסו הנאורים באירופים, הצרפתים, ליצורי השטן. מסתבר שהחובה הנעימה של עינוי והריגת חתולים שררה בכל רחבי צרפת, ולא רק שם. גם בספרות ובציור הוקדשו תיאורים רבי חן לעינוי חתולים, ראו בספרים דון קישוט וג'רמינל למשל.
ב Bourgogne היה מנהג של עינוי חתולים בזמן הקרנבל, תוך הפשטתם מהפרווה.בערב חגו של יוחנן המטביל, כדי להביא מזל ולדחות אסונות, הושלכו למדורה חתולים קשורים בשקים או משופדים.Aix en Provence היו משליכים חתולים לגובה ורמסים אותם כשנפלו. ב Semurהיו צולים אותם במדורות ביום הקורפוס כריסטי.
ה Grand massacre des chats היה אירוע מכונן בשנת 1730. שוליות בבית דפוס, שעברו התעללות ממושכת בידי בעלי הבית, החליטו לנקום. הם שנאו את בעלת הבית ולא פחות את עשרים חתוליה האהובים שנהנו מרמת חיים טובה משלהם.
לילה אחד רדפו אחר החתולים, הכו אותם בכל הבא ליד, קשרו אותם בשקים כמקובל והעמידו אותם לדין.הם מינו שומרים, שופט, כומר מוודה ותליין.כתב
האישום הוקרא, החתולים הורשעו, נערך להם טכס וידוי ולאחריו הם הוצאו להורג בתלייה.
הנה כי כן, הצדק נעשה.גורו לכם חתולים.