שנים רבות לא ביקרתי ב Folies Bergere. המקום הוא מוקד משיכה מיושן לתיירים בביקורם הראשון בבירת צרפת וככל שההופעות משתנות שם, הן נראות זהות.
Plus ça change, plus c'est la même chose.
הפעם חרגתי ממסורת יפה זו עם העלאת המחזמר/אופרה אל קפונה.
המוסד המפורסם אכזב בעליבותו. לאחר שעברת את הלובי הנוצץ נתקלת בשטיחים מרופטים באולם, הכסאות אינם נוחים וזקוקים לשיפוץ דחוף (אולי כדי למנוע תרדמה בזמן הופעות) והשירותים נודפי ריחות חמוצים. הכל נשכח כשהחלה ההופעה.
סיפורו של אל קפונה מוכר. הוא השתלט על ייצור ועל ממכר משקאות חריפים בשיקגו בתקופת היובש ולמעשה שלח ידו בכל; במועדוני לילה, בבתי הימורים, בעסקים חוקיים והכל על ידי רצח, חטיפות, סחיטה באיומים ושאר פעילויות אפלות. בפעילות זו לחמו הוא ואנשיו בכנופיות אחרות בעיר, וזכור הטבח ביום ולנטיין כאשר אנשיו התחפשו לשוטרים וטבחו באנשי הכנופיה האירית היריבה.
בעיר מושחתת ונתונה למרותו שלט אל קפונה ללא מיצרים בפוליטיקאים, בשופטים ובמשטרה (מאה שנים אחר כך מנסה השלטון במדינה ים תיכונית מסוימת להגיע לרמת שליטה דומה בכל אלה) עד אשר איש חוק ישר ונחוש אחד, אליוט נס, מפקד היחידה הכלכלית, הצליח לעצור אותו כנגד כל הסיכויים. בהמשך הועמד קפונה לדין דווקא על עבירות מס, נושא הקרוב מן הסתם ללבי.
המחזמר מציג סיפור אהבה מרגש בין קפונה לאהובתו לילי, בעלת מועדון הלילה בו מתרחש חלק גדול מהעלילה, ומוסיף למציאות סיפור אהבה בין השוטר הלוחם בקפונה לבין אחותו של הגנגסטר במסורת רומיאו ויוליה וסיפור הפרברים; הוא מתלבט בין אהבתו לחובתו החוקית, והיא נקרעת בין אהבתה לשוטר הלוחם לבין נאמנותה לאחיה. המחזמר מסתיים בתיקו, שלא כמו במציאות.
כדי שנבחין היטב בין הטובים לרעים, מתהדרים אנשי הכנופיה בחליפות פסים (כמו אלה שלי בתקופת היותי בנקאי), חובשים כובעי גנגסטר ומצוידים באקדחים ובמקלעים ואילו השוטרים נאלצים להסתפק בחליפות בז' חלקות. התפאורה מציגה את רחובות ובתי העיר בכשרון רב, המוסיקה מקורית ומתנגנת, הקולות (בעיקר של רוברטו אלגנה בתפקיד קפונה) ברמה אופראית, מועדון הלילה מעורר חשק לבקר בו והרקדניות נהדרות בתלבושות צבעוניות ושובות את העין.
ערב מהנה שסופו בבר אפלולי בחברת ארמניאק וגעגועים.