מזמן לא עסקנו בבילוי המועדף עלי (האמת ששלישי בסדר העדיפויות) והוא אוכל. גם הפעם ידובר פחות על אוכל, ויותר על אתרים הסטוריים המגישים אותו. בכולם האוכל צרפתי קלאסי, המלצרים מעונבים, בחלקם תידרש בערב להופיע בז'קט ועניבה, שיסופקו לך במקום אם שכחת, בכולם רצוי (בחלק חובה) להזמין מקום מראש זמן רב לפני האירוח, בוודאי אם מדובר בסוף שבוע או בחג. לפחות שלושה מהם יקרים להחריד, ומטעמי עיין רעה לא יצוינו כאן מחירים. בכולם ביקרתי יותר מפעם אחת, והביקור בהם מהווה חוויה עוד לפני שטעמתם כזית או הזמנתם אפריטיף או בקבוק יין יקר מדי ממרתף היינות המכיל לדבריהם כחצי מיליון בקבוקים.
נספר במוסדות אלה לפי סדר הקמתם, לפחות כפי הנטען על ידי הבעלים.
La Tour d'Argent , השוכנת על רציף Quai de la Tournelle שעל הסיין, נוסדה לטענת בעליה כבר ב 1582, אך אין לכך תימוכין של ממש, והיא מופיעה ברשומות רק החל משנת 1860 כמסעדת פועלים. אנו ניתן לה את הבכורה, אך בהסתייגות האמורה. כבר במאה התשע עשרה התפרסמה במנת הדגל שלה, Canard a la presse ברווז כבוש, וכל אורח שמזמין את המנה מקבל תעודה עם מספר הברווז, המגיע היום לעשרות אלפים רבים, אם לא למעלה מזה. נוהג יפה זה נמשך עד היום, וברשותי כמה תעודות כאלה. לאור המחיר לא רבות מדי. אחת התעודות ממוסגרת ותלוייה לתפארת בחדר השינה בביתנו. המנה למעשה מורכבת מכמה מנות, כל אחת מחלק אחר של הברווז, והיא אכן נהדרת. מואיז הידוע ממסעדת משכנות שאננים (לשעבר) בירושלים, נהג לספר שאת ההתמחות הקולינרית שלו עשה כאן.
מאז 1912 מנוהלת המסעדה על ידי משפחה אחת. עתה מנהל את העסק נכדו של מייסד השושלת. בין המסעדה לבין התנ"ך של המסעדות, Le Guide Michelin , היו מלחמות קשות והיא ירדה בדירוג משלושה כוכבים לשניים ולבסוף לכוכב אחד בלבד. כל זה לא צריך להפריע. האוכל מצויין, האווירה של ימים עברו, אם התמזל מזלכם תקבלו שולחן ליד החלון הפנורמי ובלילה הסיין, נוטרדם והאורות סביבן עוד יוסיפו לחוויה.
בקומת הכניסה מוזיאון זוטא. כלים, חפצי נוי ותמונות של שועי עולם שהתארחו כאן. גם מקומו של נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס לא נפקד בין התמונות שעל הקיר. מבקרים נוספים היו נשיא ארה"ב רוזוולט, כל, או רוב, נשיאי ושרי צרפת וכן אושיות תיאטרון וקולנוע ובהם מרלן דיטריך וצ'רלי צ'פלין.
המסעדה מוזכרת אפילו אצל Marcel Proust בספרו בעקבות הזמן האבוד וכך גם בכתבים נוספים, ושמשה גם בתעשיית הסרטים.
אם יש לכם חבר מליונר, בקשו הפוגה משמפניות הביתה וסיגרים למשרד, ובכסף שיתפנה בואו עמו לכאן.
Le Procope שברחוב L'ancienne Comedie ברובע הששי נוסדה ב 1686, החליפה מיקום, שמות ובעלים ולבסוף התקבעה במקומה היום . היא כנראה המסעדה העתיקה ביותר בפריס (אמרנו שלטור ד'ארז'ן אין הוכחות לטענת הוותק) אם כי שינתה מתכונת מדי כמה שנים. כאן מתהדרים יותר באנשי רוח שהיו באי מקום קבועים, ובהםVoltaire. ,Rousseau Diderot, Verlaine ורבים אחרים. עם זאת לא בחלו במקום גם מדינאים כבנימין פרנקלין ותומס ג'פרסון, ואף נערכו בו אירועים מדיניים של ממש. המקום נוסד כאחד מבתי הקפה הראשונים בעיר, נסגר בסוף המאה התשע עשרה ונפתח במתכונת הנוכחית בשנות החמישים של המאה הקודמת, אם כי הוא נושא בגאון את כל ההסטוריה שקדמה למסעדה הנוכחית.
גם כאן התפאורה הפנימית נהדרת, קירות מקושטים, ציורים וחפצי אמנות, כלי אוכל מקסימים ואוכל צרפתי טוב, גם ללא מישלן, ובמחירים זולים בהרבה מקודמתה (אל תקפצו, לא למיעוטי יכולת). המנה העסקית במשך השבוע במחירים סבירים. הרחובות סביב המסעדה הם מהיפים בפריס.החזית של המסעדה, על עיטורי הברזל שלה, הוכרזה בשנות הששים כמונומנט הסטורי.
La Lapérouse אשר על Quai des Grands Augustins גם היא נשקפת על הסיין. היא נוסדה בשנת 1766 על ידי סוחר לימונדה שהקים בית יין (אז שימשו בתי יין כבתי קפה או ברים) כדי לשרת את סוחרי התרנגולות שבסביבה. מאה שנה לאחר מכן קנה Leprouse Jules את המקום והפך אותו למסעדת יוקרה. אפילו Escoffier, הידוע בכינויו Le Roi des Cuisiniers או Cuisinier des Rois שימש כטבח הראשי במקום (אז טבח עוד לא היה ביטוי גנאי גם אם לא כל בשלן קרא לעצמו שף).
כמובן שגם כאן מתהדרים בסלבריטי'ז שביקרו במקום, ובהם Hugo, Zola ,Baudelaire, Maupassant ואחרים. ראה זה פלא; פרוסט מזכיר גם את להפרוז בספרו עב הכרס. גם נשיאים וסנטורים רבים נהגו לאכול כאן ואף להשתעשע בחדרי האוכל הפרטיים (קובות למעשה) המצויידים בכורסאות ובספה, יחד עם אהובותיהם הקטנות, הרחק מעין הציבור הלא מפרגן. תוכלו לאכול בחדר כזה אפילו בצהריים. המחיר בהתאם. אם תרצו לחוות את המסעדה ללא הוצאת משכורת חודשית, ניתן לשבת בבר בקומת הכניסה, ובין משקה למשקה לערוך סיור במוסד היפה, גם הוא בניחוח ימים עברו (שופץ השנה), בהם היופי ולא רק הפונקציונליות היווה מטרה ראוייה.
Le Train Bleu אשר בתוך תחנת הרכבת Gare de Lyon היא האחרונה למסענו זה, חסר המעצורים. היא הצעירה בחבורה, נוסדה רק בשנת 1900, לקראת התערוכה העולמית בפריס, יחד עם התחנה כולה ועם Grand Palais, Le Petit Palais , le Pont Alexandre III ועוד. חנוכת הבית זכתה לנוכחותו של נשיא הרפובליקה. המסעדה נקראה תחילה בשם הסתמי Le Buffet de la Gare ורק בשנות הששים הוסב שמה לשם הנוכחי. זוהי לדעתי המסעדה היפה ביותר בפריס. הקירות והתקרה הם מוזיאון של ממש. עם פיתוחים, פסלים וציורי ענק צבעוניים. הציורים המכסים את הקירות והתקרות (ארבעים ואחד במספר, סיפרו לי ובדקתי) מתארים את המקומות אליהם הגיעה הרכבת במסלולה הישן דאז, וכן אירועים משמעותיים של אותה תקופה.
לשבת במסעדה ולהסתובב בה זה מסע אל העבר שאין דרך אחרת לקחת בו חלק.
גם האוכל טוב, והמחירים בהתאם.
*
מילא פנסיונר קשיש כמוני מוצא לו זמן להסתובב (לא לעיתים קרובות מדי) במקומות האלה. מתי כתבו הסופרים, ציירו הציירים והנהיגו אותנו המדינאים אם בילו את זמנם בכל אלה? ומי נשא בהוצאות?