כשבועיים לפני בואי לפריס קבעתי, טלפונית, פגישה עם עיישה, האחראית על החשבון שלי בבנק.
בשעה היעודה התייצבתי בסניף בו מתנהל החשבון מזה שנים, ושם הודיעני פקיד הקבלה שאינו מוצא כל חשבון על שמי. לבי החסיר פעימה, דבר הקורה לי בגילי המופלג לעיתים מזומנות.
לאחר חילופי דברים קולניים מצידי כמתבקש והגעת אנשי האבטחה, הופיע מנהל הסניף ודיווח כי חשבוני הועבר לסניף בקצה האחר של העיר. כמובן, לא באחריותו להודיע על העברה. הדבר מתפקידו של הסניף הקולט.
אצתי חשתי ליעד האמור במטרו ובצמד רגלי. הקרפדה בקבלה בישרה לי בפה סגור כשעיניה ניבטות לאחור כי על הסניף המעביר היה להודיעני על ההעברה, וכיוון שאיחרתי לפגישה (ממש מפתיע בשים לב לנסיבות) עתה עלי להמתין. בכל מקרה עיישה, איתה נקבעה הפגישה, יצאה לחופשה.
יצאנו, מיצי המרה ואני, לאויר החם של פריס במטרה להירגע לפני קבלתי לראיון הנכסף. בבית הקפה ממול ראיתי אותו, את הקרואסון הענק, שנראה מאיים לטרוף ילדה קטנה הישובה לצידו.
לשאלתי ענה אביה כי הקרואסון תחת שליטה ואין צורך בתגבור ובסיוע להגנת בתו.
חזרתי לסניף. מולי התיצבה על גומותיה נערה כבת חמש עשרה וחייכה אלי. ברגע אחד התפוגגה בקרבי פקעת הכעס, השמש הפציעה, ושנינו פרצנו בצחוק. אפילו הקרפדה הבליעה שמץ חיוך.
מסתבר שהנערה, סוזן, היא בכלל בגירה בת עשרים ושתיים, ואפילו כבר madame ולא mademoiselle, והיא תחליף את עיישה כאחראית על חשבוני.
הפגישה היתה עניינית ומועילה, מלווה בחיוכים בלתי נשלטים משני הצדדים. לא קורים דברים כאלה בבנקים. יצאתי שמח וטוב לב.
בדרך הביתה נכנסתי לאולם התכשיטים ב Boulevard Haussmann לתערוכת התכשיטים של David Brush, אמן אמריקאי רב תחומי; מהנדס, פסל, צייר ומעצב תכשיטים.
יחד עם אשתו Olivia העביר את מרבית חיּיו בסטודיו בו יצר, ותכשיטים שעיצב מוצגים כאן.
גם בתערוכה וגם בהמשך במטרו המשכתי לחייך ואפילו לצחקק לעצמי כשנזכרתי בבנקאית החמודה והחייכנית, למגינת לבם החושש של הסובבים אותי.