מייל זה הוא השלמה למייל החתולים של בודליר, והוא הוכחה נוספת לכך שאנו עוסקים בעיקר במה ששנוא עלינו..
במייל המקורי הזכרתי, פרט לבודליר, גם את צ'רצ'יל, דרווין, ניוטון, המינגווי ואולי גם חובבי חתולים אחרים. מסתבר שיש רבים נוספים הנוטים חיבה, משום מה, לחיה המתועבת הזו, ויש כאלה המכריחים אותי לחזור אליה.
קארל צ'אפק, הסופר הצ'כי הגדול, כתב את הסיפור "אביב החתולים" בו הוא מתאר את בריחתם לרחוב באביב למציאת בני זוג לזיונים וחזרתם לבעליהם המקבל אותם באהבה כמו תמיד. בהמשך מביאה החתולה גורים לעולם אך מסלקים אותם ממנה, והיא עצובה אך אינה נוטרת טינה. מסקנתו מהשוואת החתולה לאשה שילדה תינוק, הינה שהאדם, בניגוד לחתול, מונע מכוח האינטלקט ולא מכוח האינסטינקט (?). ויש עוד; בסיפור "על מחשבותיו של החתול", הוא מספר על הסופר המטפל בחתולו ועל החתול שליבו יוצא אל בעליו העצוב. בסיפורים נוספים הוא מתאר את חיי החברה של החתולים ויחסם לבני מינם ולכלבים, ואת אהבת המשחקים שלהם. הרבה חתולים לצ'אפק.
צ'אפק כתב גם ספר ילדים "אגדת החתול", בו הנסיכה העצובה והבוכיה מקבלת במתנה חתול שחור, חיה שאינה מוכרת עד אז בממלכה. את החתול כיבדו יושבי הארמון ואפילו הכלבים יראו מפניו, אך לבסוף נעשו חברים. הם עברו יחד הרפתקאות, הענישו את הרעים ועזרו לטובים.
ת.ס אליוט, חובב חתולים מושבע, מגדולי השירה במאה העשרים וזוכה פרס נובל לספרות, כותב בפואמה "תרגיל בחמש אצבעות" שורות קצרות לחתול הפרסי, אך מבלי להזכירו כלל. יצירתו החתולית הגדולה ביותר הן ביופיה, הן בהומור שבה והן בהיקפה (כמעט שלושים עמודים במהדורת הכיס של כל יצירותיו) היא "ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים" שאף הייתה ההשראה למחזמר "CATS" המדורג במקום מכובד במיוזיקלס של כל הזמנים, בתיאטרון ובקולנוע. זו פואמה נפלאה, מצחיקה וחכמה, המספרת על חתולים שונים וחייהם הנסתרים. פרקי הפואמה; מתן שם לחתולים, חתול הגמבי, עמידתו האחרונה של החתולנמר, רם טם הגורר, השיר של חתול הג'לי, מנגוג'רי ורמפל המקניט, דברי הימים הזקן, המלחמה הנוראה בין הפקינים לשוטרימים, מר מיסטופוליס, מקאוויטי חתול המסתורין, גאס חתול התיאטרון, באסטופר חתול העיר, סקימבלשאנק חתול הרכבות, איך פונים לחתול, החתול מורגן מציג את עצמו.
כל ניסיון שלי להסביר את שמות החתולים, עיסוקו של כל אחד, יחסים ביניהם וכלפי בני אדם, ובכלל, נועד לכישלון. לכו להצגה, ראו את הסרטים, אך בעיקר קיראו את הפואמה במקור. היא שווה את הקשיים.
נטליה גינזבורג, סופרת איטלקייה-יהודיה גדולה ולוחמת אמיצה בפשיזם, פרסמה ספרים, מחזות ומסות רבים. בנובלה "מזל קשת" החתול עדיין דמות שולית למדי. חתול סיאמי, לא ידידותי, משיר שערו, מאבד עין בקרב חתולים ולבסוף נמסר לצער בעלי חיים. בנובלה "בורגנות" המצב אחר. החתולים במרכז. החתול הראשון רזה ועצבני, ניתן תיאור מפורט של תכונותיו הפיסיות והתנהגותו, ולבסוף מתואר האבל על מותו. החתול השני, שמן ועצלן, מהווה עבור הגיבורה אילאריה את הדמות החשובה ביותר בעולם כולו. כשהוא נפצע בקרב חתולים מלווים כל בני הבית את החלמתו ואף משדכים לו חתולה כבת זוג. כשהוא ובת זוגו נעלמים מרגישה אילאריה, הנקראת בפי משפחתה "חולת החתולים" נטושה ונבגדת. מילותיה האחרונות על ערש דווי: טפלו היטב בחתולים.
אחרי כל אלה ניזכר ב"חתול במגפיים", אותו סיפור בן מאתיים שנה ויותר מסיפורי האחים גרים. הבן הצעיר חשב שקופח בירושה כי זכה בחתול בלבד. הסתבר שהחתול יודע לדבר והוא בעל כישורים רבים אחרים. הוא התחבב על המלך, הרג את המכשף הרע ובזכותו זכה בעליו בידה של הנסיכה ומאז חיו בעושר ועושר..
החתול במגפיים מככב במהדורות ועיבודים ספרותיים אין ספור (ראה החתול שמיל), ומאז שנות העשרים של המאה העשרים מופקים סרטי אנימציה שהוא ההשראה להם. החתול פליקס, שחור גוף ולבן פנים, נחלץ ממצבים מסוכנים וגובר על המתנכלים לו.
החל משנות החמישים הוא הפך לגיבורן של סדרות טלוויזיה רבות, ובהמשך גם של סרטים. לעומתו נוכל לראות את החתול פריץ, שקלטת שלו מצויה ברשותי, הנקלע להרפתקאות שונות. זהו סרט אנימציה פורנוגרפי, הראשון מסוגו, על בסיס ספר הקומיקס של רוברט קראמב (ראו מייל קודם המופיע בספר, שהוקדש לו לרגל התערוכה בפריס). פריץ וחבריו עורכים אורגיות, נוטלים סמים, גונבים ומציתים ונלחמים בשוטרים. אומרים לי שסצנות המין מעוררות לא פחות מאלה של שחקני פורנו בשר ודם.
את חובבי החתולים ניתן למצוא גם בקרב הציירים. דוגמה מובהקת לכך היא הצייר הרומנטי בן המאה התשע עשרה PIERRE AUGUSTE RENOIR., שציור שלו נמכר בשנים האחרונות בשמונים מיליון דולר. רנואר אהב את הטבע וגם את הסובב אותנו בחיי היום יום, לרבות חתולים. בין ציורי החתולים שלו; הילדה והחתול, ילדה ישנה עם חתול, ג'ולי מאנה והחתול, חתול ישן, אשה עם חתול והאמא שמניקה את ילדה ולרגליה חתול.
בהקשר החתולי חובה להזכיר את מועדון LE CHAT NOIR במונמרטר שהוקם בשנת 1881 ולמרות חייו הקצרים תרם את תרומתו לעולם התרבות של פריס יותר ממוסדות ותיקים ומאריכי ימים ממנו. אל הקפה-קונצרט, הקברט האוונגרדי הזה, שהתקיים במשך 15 שנים בלבד, התנקזו כל המה ומי של עולם הציור והספרות וסגירתו הותירה חלל של ממש. המועדון הותיר לנו את הכרזה המפורסמת של STEINLEN ושאר ציורי החתולים היפים האחרים שלו.
בצד השני של האוקיינוס הגדול אנו מוצאים את אנדי וורהול עם ספרו 25 החתולים ששמם סם וחתולון כחול אחד. וורהול חי עם אימו בניו יורק בשנות החמישים, ביחד עם 25 חתולים, לפני שקנה את עולמו כחלוץ ציורי הפופ, לפני פחית המרק של קמפבל ומרילין מונרו. הוא אייר ספר ילדים בשם זה, עם כיתוב של אימו (בפועל צוירו בספר 16 בלבד).כיום נמכר עותק מקורי של הספר, שיצא במהדורה מצומצמת, בעשרות אלפי דולרים.
עשרות רבות של ציירים אחרים מצאו לנכון משום מה לצייר חתולים, אך בכך אסתפק הפעם ולתמיד.
ומה אצלנו? כמו כל דבר במדינתנו, גם החתולים הם נושא פוליטי. בכנסת הנוכחית הציגה עצמה חברת כנסת במליאת הבית, בנאום הבכורה-ההיכרות שלה, כ"דור רביעי למאכילות חתולים". עד להגשת התקציב לוועדת הכספים של הכנסת לא שמענו על כישורים נוספים או על פעילות אחרת שלה כנבחרת ציבור. עם הגשת התקציב התברר כי שוריינו 12 מיליוני ש"ח "לטובת רווחת חתולי הקהילה, שמירה על בריאותם, צמצום האוכלוסייה והורדת הנטל הכלכלי מהפעילים בתחום".
לא נשכח את הבלדה היפה והנוגה של אברהם חלפי המושרת בפי אריק איינשטיין על שלושה חתולים. ישבו השלושה בלילה תחת ירח נוגה, בפתח בית מיותם, שוחחו אך הרגישו בודדים, נאנחו, ידעו שלא יתחמקו מגורלם החתולי, והשתתקו תחת הירח הנוגה.
ולסיום אשתף אתכם בשירו של דובי, בן כיתתי בכיתה ב' ובן למשפחת אוהבי חתולים, והכל למנגינת "היי הג"יפ":
היי חתולה היפה
היי הכתר על ראשך
היי בריאה ונחמדה
ותמליטי עשר גורים
(כך במקור).