Sonel Publishing
על השכחה

על זיכרון ועל שכחה

פוסט זה הוא השלמה למייל 37 כפי שהופיע בספר.

במיתולוגיה היוונית היה לזיכרון מקום חשוב. MNEMOSYNE שילדה לזאוס את תשע המוזות אלות היצירה והאמנות, הייתה אלת הזיכרון. מקומה בין האלים היה מקום של כבוד כי הזיכרון הוא שמבדיל בין האדם לחיה והוא שמאפשר ללמוד מן הניסיון ולהתפתח.  לצד הזיכרון קיימת כמובן השיכחה. זו אינה כולה שלילה, שכן היא מאפשרת להשתחרר ממועקות הכרוכות בזיכרוננו, לכן האמינו היוונים שבכניסה לשאול זורם הנהר LETHE, ממנו שותים המתים ואזי שוכחים את עברם.

גם היהדות מעניקה לזיכרון מקום נכבד. "זכור את יום השבת לקדשו",  "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני… ." וגו'. הזיכרון והשיכחה משמשים לעיתים בערבוביה. לגבי עמלק נאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק", אך בסיום אותו קטע בספר דברים נאמר: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים".

במדינת ישראל, בשל ההיסטוריה העתיקה וגם זו המודרנית של העם היהודי, רבים ימי הזיכרון והם מרוכזים בעיקר בין פסח ליום העצמאות; זכר ליציאת מצריים, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, ועוד.

הזיכרון הוא מוטיב מרכזי בספרות ובשירה.

אנו זוכרים את "מנדל-ספרים" של STEFAN ZWEIG. המספר הוא בעל זיכרון פנומנלי אך דרוש לו גירוי חיצוני כדי להיזכר, ואילו הגיבור בעל זיכרון אבסולוטי אך לגבי ספרים בלבד. לא מצד תוכנם אלא מי כתבם, מתי הודפסו, מה מצבם הפיסי, מתי נמכרו לאחרונה ובכמה.  כשהוא מאבד יכולת זו אין טעם לחייו.

אחד הקטעים הידועים ביצירתו של THOMAS HARDY, בספרו THE MAYOR OF CASTERBRIDGE (כן, זה שמכר את אשתו ובתו למלח תמורת חמישה גיניז)  הוא צוואתו של HENCHARD בה הוא אומר: " איני רוצה להיקבר באדמה קדושה, בל יצלצלו עבורי בפעמון, שלא יראו את גופתי, לא יהלכו אבלים אחר ארוני, לא יישתלו פרחים על קברי ושאיש לא יזכור אותי".

גם הספרות העברית עוסקת בכך לא מעט. חיים גורי כותב: "רצוי שזיכרונותינו ינוחו בשלום על משכבם. לטובתנו". ספרו האחרון של א. ב. יהושע "המנהרה" עוסק בדמנציה. אובדן הזיכרון והבלבול שחווה גיבור הספר, בצד המצוקה שהם גורמים לו, מעשירים למעשה את חייו וגורמים לו הנאות שלא היה חווה במצב רגיל. גם דוד גרוסמן בספרו האחרון " איתי החיים משחק הרבה" עוסק בכך. אחת הגיבורות יודעת שהחל בה הליך, שילך ויחמיר, של דמנציה. היא, קרוביה ואוהבה עורכים סרט בתחנות חייה של אמה כדי שהיא תוכל לצפות בו אחרי שלא תזכור דבר,  אך לבסוף היא שוברת את המצלמה ועבורה "הכול יישכח".

בשנת תשל"ו הוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרון צנום של שירי תרצה אתר ושמו "ארצות הנשייה". זה היה הקובץ האחרון שיצא עוד בחייה. היה לי קושי רב להשיגו, ולבסוף יש בידי עותק עליו חותמת של ספריית אחד הקיבוצים. מכל בני המשפחה עוסק הספר רק בילדה ובסבתה שלקתה במחלת השכחה כשהמשוררת הייתה עדיין ילדה קטנה; " אף פעם לא אשכח איךשכחה פתאום הכל".

לעמנואל קאנט, הפילוסוף הרציונלי, היה משרת בשם למפה. לאחר עשרות שנות שירות הסתכסכו השניים ולמפה פוטר. כעסו של קאנט על משרתו לשעבר היה כה גדול, עד כי כתב לעצמו פתק : "יש לשכוח את למפה" ותלה פתק זה על הדלת. מה דעתכם, האם השיג הפתק את מטרתו?

גם פריס זוכרת ומשמרת.

כדי לזכור ולשמר, יש הקפדה רבה על צורת המבנים וגובהם במרכז פריס. לא ניתן להשתולל, ולבנייה מוקצנת נשמר מקום ברובע LA DEFENCE או בפריפריה.

לגדולי האומה נשמר מקום של כבוד.

מאתיים וחמישים הכנסיות משמרות את שמות הקדושים עליהם הן נקראות.

ב BASILIQUE SAINT DENIS  הנקראת ע"ש הבישוף הראשון של פריס, טמונים מרבית מלכי צרפת, מהמאה העשירית ועד המאה השמונה עשרה.

 

 

ה PANTHEON, לשעבר כנסיית SAINTE GENVIÈVE , הוא משכנם של אנשי רוח וביניהם HUGO, VOLTAIRE, ZOLA, ולאחרונה גם SIMON WEIL, המדינאית ניצולת השואה. זו האישה החמישית שגופתה נטמנה שם, לצד כשבעים גברים.

רחובות וככרות פריס משמרים את זיכרונם של אנשי רוח, אנשי צבא, מדינאים ואנשי מעשה.        על בתים בהם דרו אנשי שם תופיע לוחית עם פירוט שמם ופועלם. ליד כל אתר או מבנה הסטורי יהיה שלט ובו כיתוב המפרט את סיפורו. בשנים האחרונות מוצבים שלטים כאלה גם בתל אביב.

ראשי מדינה זוכים, בנוסף, ששמם ייקרא על מרכזי תרבות, ספריות, מוזיאונים, שדה תעופה ועוד. אפילו דוד בן גוריון זכה ל ESPLANADE DAVID BEN GURION   על גדות הסיין ברובע השביעי, ויצחק רבין לגינה על שמו בפארק BERCY .

פריס זוכרת שוטרים ואזרחים שנהרגו ברחובותיה בקרבות עם הנאצים, ומנציחה אותם בלוחית במקום נפילתם. פריס זוכרת גם את הילדים היהודים שנשלחו למחנות הריכוז. על קירות בתי הספר בהם למדו יש לוחית שחורה המציינת בכאב את האירוע ואת מספר הנספים.  JEAN FERRAT   (בשמו המקורי ז'אן טננבאום) בשירו העצוב והנפלא NUIT ET BROUILLARD (לילה וערפל, כשם שנתנו הנאצים למיבצעי הגירוש וההשמדה), מתאר את המסע של מי שהיו אנשים ועתה אינם אלא מספרים. נאמר לו שיש לשכוח, שעכשיו משוררים כותבים על אהבה, שהדם שנקרש שייך להיסטוריה, אך הוא מסרב לשכוח ולהשכיח.

פריס מנסה גם לשכוח.

יש שכונות ורבעים המזכירים ערי עולם שלישי, בהם ההזנחה והעזובה פושים בכל. אלה מקומות שאינם מופיעים על מפות התיירות, שהמשטרה חוששת להיכנס אליהם ותושביהם חסרי תקווה. כן, בפריס עיר האורות. אחד מהם הוא LA RUE OUBLIÉE DE PARIS (הרחוב השכוח של פריס) ששמו הרשמי הוא LA RUE DU PROFESSEUR GOSSET . זה רחוב על הטבעת המקיפה את העיר, בין פריס ו-SEINE-SAINT-DENIS . ברחוב ערימות אשפה וגרוטאות, מוסכים לשחיטת מכוניות, משאיות עוצרות ברחוב לקבל שירותי מין. ריב הסמכויות בין העיריות מונע טיפול במצב.

ברובעים במזרח פריס, לדוגמה CHAPELLE PAJOL אישה אינה יכולה לצאת לבד לרחוב.  באזור GOUTTE D'OR המדרכות מלאות בהומלסים, חסרי תעודות וחסרי תעסוקה. אלימות, זנות עזובה ותושבים מאוימים וחסרי ישע מאפיינים גם את הרובע ה-20.

כל אלה נשכחים, אינם קיימים ופריס שותקת.

משוררים צרפתיים רבים כותבים על הזיכרון ועל השכחה.

JACQUES BREL כותב דבר והיפוכו, כמו החיים עצמם. בשירו NE ME QUITTE PAS הוא מבקש בבית הראשון שאהובתו לא תעזוב כי ניתן לשכוח את כל אי ההבנות, את הזמן שחמק ואת השאלות המיותרות שהרגו את האושר. הכל ניתן לשיכחה. ואילו בשירו "לא שוכחים דבר"ON N'OUBLIE RIEN DE RIEN   הוא אומר שלא שוכחים דבר, רק מתרגלים. לא מסעות, לא מחלות, לא מראות טבע, לא דמויות, לא פרצופים, לא נמלים, לא ברים ולא נשים. הכל כמו סרט על בוקר אפור בחיי מלח שיכור. וגם את האשה ללילה שזונחים בבוקר עם הבטחה שלא תתממש לפגישה נוספת לא שוכחים. לא שוכחים דבר ממש כשם שהארץ היא עגולה.

CHARLES AZNAVOUR שר NON JE N'AI RIEN OUBLIÉ (לא, לא שכחתי דבר). בבית הראשון הוא מספר כי לא חשב שיתראו שוב, אך הוא לא שכח דבר למרות הזמן הרב שעבר מאז היו ביחד. בבית האחרון הוא מבקש כי תפנה עבורו רגע קט, אם גם היא לא שכחה את מה שהיה ביניהם. הוא לא שכח דבר.

PRÉVERT, בשירו הנפלא CET AMOUR (אהבה זו) רואה את האהבה מצד אחד אכזרית כמו הזיכרון (MEMOIRE), אך מצד שני רכה ועדינה כמו הזיכרונות (SOUVENIRS).

רחוק מפריס ומצרפת, חבל קוויבק שבקנדה אימץ כסיסמתו את האמירה :JE ME SOUVIENS (אני זוכר) המרכזת את ההיסטוריה, השפה, המנהגים והתרבות הצרפתית שהוא משמר בצפון אמריקה דוברת האנגלית.

פיליפ רות, בספרו EXIT GHOST, מתאר ראשיתו של תהליך שכחה אצל גיבור הספר. הוא שוכח לעיתים עם מי קבע פגישה והיכן, שוכח שמות, מחפש מילים הנשמטות מלשונו, וגם רישומים שהוא עורך לא תמיד מסייעים בעדו. נראה לו ששד מרושע שוכן בתוכו ונהנה להכשילו ולהובילו אלי חורבן.

בספרו זכרונות מדומים מתאר הסופר ההולנדי ברנלף את גיבורו הסובל מדמנציה. הדמיון והמציאות משמשים אצלו הערבוביה, וכך גם העבר וההווה.הוא מחליף בין אשתו לאימו שנפטרה לפני שנים, שוכח שמזה זמן רב פרש מכבודתו ויוצא בבוקר למשרד, שוכח אנשים ומקומות ויוצר אחרים במקומם.

ולבסוף, גם מנחם בגין, בספרו על ז'בוטינסקי, אומר על מלאך השכחה: "לעיתים הוא מיטיב איתנו. כלום יכולנו להתקיים אלמלא הסגולה לשכוח? אולם לעיתים הוא מרבה להרע לנו".

 

 

 

 

 

שתפו פוסט זה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *