האהבה היא מחלה

בצילום – רות אליס. האישה האחרונה שהוצאה להורג בתלייה באנגליה, בשנת 1955, לאחר רצח המאהב שלה. פרטים בהמשך הפוסט.

 

לשאלתו האלמותית של ביאליק: אומרים יש אהבה בעולם, מה זאת אהבה? ניתנו תשובות רבות. בולטת בהן זו הרואה באהבה מחלה, בדרך כלל מחלת נפש. כצופה מן הצד, שעניינו בנושא מחקרי בלבד, אני נוטה להסכים עם הגדרה זו. מדובר אכן ב Love sickness . במרוצת הדורות היו ניסיונות ריפוי רבים, אך בניגוד למחלות רבות אחרות, לא נמצאו לה אמצעי מניעה או תרופות, אף לא בעזרת מגיה שחורה, אבקות מכושפות, כבילה בשלשלאות או מעצר בית.

כבר שיר השירים התגייס למשימה ותשובתו למשורר הלאומי אחת היא: האהבה היא מחלה; סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני. לעניין התפוחים מסכים גם אלתרמן; האהבה היא תוך תוכו של התפוח.

לא רק ביהדות נחשבת האהבה למחלה. תימוכין למסורת יהודית נאה זו מספק גם אפלטון; לדעתו האהבה היא מחלת נפש רצינית, מאחר שהיא פוגעת בתודעה. היא יכולה להביא אושר אך גם סבל ועד כדי מוות. אוריפידס מחזק את מסקנתו של אפלטון במחזהו מדיאה. לאחר שיאסון עוזב אותה לטובת אחרת היא מרעילה את אהובתו ואת אביה ואחר כך גם את בניה המשותפים לה וליאסון; תופעה של מחלת האהבה בצורתה הקיצונית.

גם פאולו קואלו, הסופר והגורו הברזילאי, סבור שהאהבה היא מחלה, אלא שאיננו רוצים להפטר ממנה. אלה שנדבקו אינם מנסים להחלים, ואלה הסובלים אינם רוצים להרפא. לא רק ברזיל. גבריאל גרסיה מרכס הקולומביאני מתאר בספרו אהבה בימי חולירה את מחלתו-אהבתו של פלורנטינו לפרמינה, הנמשכת במשך חמישים שנה בהן הייתה נשואה לאחר. במשך עשרות שנים אלה המשיך לאהוב אותה ולאחר מות בעלה הצליח סוף סוף לכבוש את ליבה.

יש הסבורים ככל הנראה שהאהבה היא משהו הדומה דווקא לסוס. שקספיר מצטט את ריצ'ארד השלישי הקורא בהתרגשות: ממלכתי תמורת סוס, ומלך אנגלי אחר, אדוארד השמיני, חוזר על העניין בווריאציה מסויימת ואכן מוסר את ממלכתו תמורת ווליס סימפסון. ההקבלה ברורה.

כמו מחלות נפש אחרות, גם לאהבה תסמינים משלה הבאים לידי ביטוי בסימפטומים פיזיים, בביטויים  נפשיים, ורבליים, ספרותיים או ליריים ואף במעשים שחלקם גורר פגיעה של ממש בחולה או במושא מחלתו.

בין התסמינים הפיסיים (לא כולם מתקיימים במלואם אצל כל חולה)  נוכל להבחין בהסמקה (גם ללא איפור), הולם לב מוגבר, בתי שחי מיוזעים (היעדר דיאודורנט?), גמגום קל, עיניים דומעות (יתכן גם כתוצאה של קילוף בצל), הפרעות אכילה, פעולת מעיים מוגברת או מואטת (ניתן לשייכה גם לאכילה לא סדירה), כסיסת ציפורניים, הקפדת יתר על המראה (בתקופות של רשתות חברתיות ועוקבים קשה לשייך את התופעה למחלה זו דווקא) או להיפך דווקא הזנחה עצמית ועוד.

בין הנפשיים נמצא שמחה או עצב ללא סיבה נראית לעין, בעיות ריכוז (היכן הנחתי את הריטלין), חלומות ליליים (גם ללא ביקור באתרי פורנו), נדודי שינה, מחשבות בלתי פוסקות על מושא המחלה ותופעות קינאה. כבר ברומא העתיקה ניכרו סימני המחלה אצל אשתו של יוסטוס; חוסר שינה, מלנכוליה ודיכאונות, ואכן התברר כי התאהבה ברקדן פילאדס.

בתחום ההתבטאויות  שכיחה התוודות בנוסח; אני אוהב … כלפי מושא האהבה או גילוי העניין לצד ג', שבדרך כלל היה מעדיף שלא להגרר למצוקותיו של החולה. כך גם כתיבת מכתבים מוצפי רגש עז  (או מיילים, פייסבוק, טוויטר וכל השאר בהתאם לתקופה) וכתיבת פרוזה או שירה המעלה על נס את הרגש המופלא, את החולה שחש את אותו רגש או את מושא המחלה.

החולה עשוי, בנוסף, לנטוש את אורח חייו, רכושו ומשפחתו, אף תוך ניתוק קשר עם אשתו וילדיו, ולנדוד בעקבות מושא המחלה למחוזות רחוקים. אליזבט סמארט, מחברת רב המכר בתחנת גרנד סנטרל ישבתי גם בכיתי (לא לבלבל עם ספר תהילים שלנו או עם הביצוע של להקת בוני אם), ביקרה בלונדון שם נתקלה בחנות ספרים בספר שירים של ג'ורג' בארקר. הייתה זו התאהבות ממבט ראשון בשירים ובמחברם, המחלה היכתה ללא מרפא, מבלי שפגשה במשורר או שמעה עליו קודם לכן. מקרה מובהק של Love struck  על משקל Lightening struck. היא נסעה ליפן שם התגורר בארקר עם אשתו, והביאה את שניהם על חשבונה לארה"ב. כך החל סיפור אהבה ארוך שנים, במקביל לאשתו ולנשים אחרות. היא ילדה לו ארבעה ילדים (סה"כ הוליד חמישה עשר מנשים שונות) והוא היה ההשראה לסיפרה.

נראה שנשים אנגלוסקסיות, ובעיקר הסופרות שבהן, סבלו מרגישות למחלה. גם ננסי מיטפורד, הסופרת האנגליה ומחברת בחיפוש אחר האהבה התאהבה (חלתה) באופן דומה. בזמן מלה"ע השנייה חלתה והתאהבה בקצין צרפתי, גסטון פאלבסקי. לאחר המלחמה עזבה את בעלה והיגרה לצרפת כדי להיות קרובה אליו. הוא לא השיב אהבה לחיקה אך היה מושא אהבתה-מחלתה עד יום מותה.

לא רק הן. הנרייטה סאלד הייתה מאוהבת בפרופסור לוי גינצבורג אותו הכירה בבית מדרש לרבנים בארה"ב. היא חלתה-התאהבה בו קשות ומשהחליט לשאת מישהי אחרת נכנסה לדיכאון קשה, מועקה, עייפות ואף עיוורון זמני. מאז לא חייתה בזוגיות ולא הייתה לאם. לאחר שהתאוששה בתהליך ארוך הקימה את הדסה שהחלה בפעילות רפואית בארץ, ותרמה רבות לפעילויות ציוניות רבות. יש הטוענים שללא הטראומה שעברה כל זה לא היה קורה.

במקרים רבים הנטייה היא לשתף רבים ככל האפשר בחוויה הזו, וזאת על ידי פרסום השירים או הרומנים שכותב החולה או שנכתבו אודותיו לקהל הרחב, ובכך לנסות ולהדביק רבים ככל האפשר, בדומה להפצת מגיפות אחרות. דוגמה נאה נמצא אצל גתה, שספרו יסורי וורתר הצעיר, המספר על חולה במחלת האהבה שהתאבד משסבר שמושא אהבתו נתנה ליבה לאחר, הצליח כמצופה לגרום למגיפת התאבדויות באירופה במאה השמונה עשרה.

התופעה הקשה מכולן לדעת החוקרים, אצל חולים בקבוצת הסיכון הגבוה, באה לידי ביטוי בפעולות המופנות כלפי מושא המחלה. הדבר יכול להתבטא בהצקה בלתי פוסקת, מעקבים, הטרדות ואיומים, ואף גרוע מכך אם מושא המחלה מראה כי אינו מעוניין או חוטא באהבת מישהו אחר. Erotomania היא תופעה בה החולה מאמין שמושא אהבתו מאוהב בו. כל פעולה או אמירה של האחר, ואפילו דחייה על ידו, תתפרש כסימן לאהבה מצידו כלפי החולה. כאשר מתברר שאין הדבר כך, מה שהתחיל כאהבה עדינה יכול להוביל לכעס, לשנאה ואף לאלימות ולרצח.

רות אליס הייתה האשה האחרונה שהוצאה להורג בתלייה באנגליה, בשנת 1955, לאחר שרצחה את דיוויד בלייקלי, שהיה מאהבה בהפסקות במשך שנים. בלייקלי הכה אותה מדי פעם ואף גרם לה להפלה, אך על כל אלה סלחה לו. חודשים לאחר מכן קראה בשמו ברחוב, כאשר עקבה אחריו,  אך הוא התעלם ממנה. על כך לא סלחה. מוכת  מחלה ירתה בו אליס חמישה כדורים.

המדיום שהתמחה במיוחד במחלת האהבה הוא כמובן האופרה. כבר הזכרנו את ורתר של גתה. ז'ול מסנה הלחין את האופרה בעקבות הספר, וזו כדרכן של אופרות שסופן טרגי (ואלה מרביתן) זכתה וזוכה להצלחה רבה. שייקספיר כתב את אותלו וורדי הלחין את קינאתו העזה של אותלו לדסדמונה המסתיימת בחניקתה והתאבדותו. שטראוס הלחין את סלומה בעקבות המחזה של אוסקר ווילד, והיא דורשת ומקבלת את ראשו של יוחנן המטביל שאינו משיב לה אהבה. גם בפנטום האופרה של גסטון לרו שהולחן למחזמר על ידי אנדרו ובר, הגיבור המפלצתי החולה באהבתו לכריסטין אינו זוכה כמובן בזמרת היפהפיה. מחלת האהבה מופיעה, בתוצאות עגומות מעט פחות, גם באופרות קלילות יותר; הספר מסביליה של רוסיני או שיקוי אהבה של דוניצטי, בהן קשישים חסרי חן מאבדים את זה כשהם נחלים ומתאהבים בצעירות, ומשלמים כמובן את המחיר בנלעגות ובוז. לעולם לא ילמדו. טוב שאין חלקנו עמהם.

גם עולם הסרטים מכיר במחלה.  בסרט מיסטי של קלינט איסטווד הופך סטוץ בבר למסכת התעללויות של הגיבורה החולה בשדר רדיו שהוא מושא אהבתה. השדר הופך לקורבן שאינו יכול להתחמק מהחולה הקטלנית.  היא עוקבת אחריו, מגיעה לכל מקום ולא מניחה לו לרגע. בהמשך היא מנסה להתאבד, פורצת לביתו, הורסת את תכולתו ודוקרת את העוזרת. היא חוטפת את אהובתו תוך שהיא הורגת שוטר. בסופו של דבר נהדפת על ידי מושא אהבתה-מחלתה דרך החלון ונהרגת. ברקע הסרט השיר מיסטי אותו מבקשת החולה להשמיע ברדיו שוב ושוב.

בסרט         , A la folie…..Pas du tout  עם Audrey Tautou בתרגומו העברי הוא אוהב אותי…הוא לא, מתוארת אותה מחלה. הגיבורה החולה מאוהבת אהבה חסרת סיכוי בגבר שאין לו כוונה לעזוב את אשתו ההריונית. אשתו חושדת בו (ללא הצדקה) ועוזבת אותו ואח"כ מאבדת את התינוק בתאונה שיזמה החולה. כשמתברר לחולה שמושא אהבתה אינו מחזיר לה אהבה היא פוגעת בו עד לאובדן הכרתו ופציעתו. מאשפזים אותה, כנדרש לחולת אהבה במצבה, אך היא עובדת על הרופאים, משתחררת וסביר שתחזור לפגוע בו.

אכן, נראה שנשים מועדות יותר לצדדים האלימים של המחלה.

Dalida, Lara Fabian, Serge Lama שרים (בנפרד) Je suis malade , אני חולה. איני חולם יותר, הפסקתי לעשן (מה שמראה שיש צדדים חיוביים למחלה). אין לי עבר. אני מכוער ומלוכלך בלעדייך. כמו יתום איני רוצה להמשיך בחיים שפסקו עם עזיבתך. מיטתי נדמית לי כתחנת רכבת. אני חולה, לחלוטין, כמו בילדות כשאמי יצאה בלילות והשאירה אותי לבד, מיואש. את באה והולכת כרצונך ואני משתגע. אני מרגיש כציפור מתה. שירי נעלמו ומילותי התרוקנו. לבי חולה אנושות. אני חולה.

Henry Salvador שר על מחלת האהבה La maladie d'amour. כשהאהבה צעירה היא יפה. אך אם תגבר יש להזהר, היא כמו נחש. אל תעירו אותה מחשש להכשה.

Michel Sardou שר אף הוא על La maladie d'amour. היא מתפשטת בליבם של בני שבע ועד שבעים ושבע. האהבה היא נהר חבוי המאחד במיטתו שערות בלונדיניות אך גם אפורות (הידד!).

האהבה מביאה שירה ומרחיבה את עולמנו, אך יכולה גם ליצור סבל מתמשך ובכי, והכואבת מכל היא ההחלמה. היא מפתיעה את התלמיד בכיתה וגם את העובר ברחוב שלא ישכח את הבושם שהריח בעוברו. היא מתפשטת, מחלת האהבה.

Charles Aznavour מגדיל עשות; אצלו מתים מאהבה Mourir d'amour . הוא מנסה לטפס על קירות חייו החלקים אך מחליק אט אט למטה אל גורלו, למות מאהבה. העולם שופט אותו ואין לו מוצא אלא למות מאהבה. הוא מוכן לשלם עבור האהבה בחייו, בגופו, אך לא בנשמתו. בעיות העולם ואלה של האנשים אכולי השנאה אינן מעניינות אותו יותר. אם האהבה אינה חיה יותר, עדיף לסגור את הספר או אף לשרוף אותו. היא האביב והוא הסתיו, ודרכו כבר מסומנת, למות מאהבה.

Bob Dylan מצטרף למאבחני המחלה ושר Love sick. הוא צועד ברחובות הריקים וחושב עליה. רגליו עייפות , העננים בוכים. היא הרגה אותו בחיוך והוא חולה אהבה. הוא רואה נאהבים אך הוא לבד בצל, חולה אהבה. השקט נשמע לו כרעם. האם היא תהיה אמיתית? אינו בטוח. חולה אהבה. הוא מנסה לשכוח אותה אך היה נותן הכל להיות איתה.

ה Red Hot Chili Peppers שרים Sick love. להפרד מארץ עוץ ומכל מה שיש, להריח את הפרוזק בשערה. יש חברים רבים אך איש אינו נמצא. הלב חזק מהראש, והוא המוביל. אהבה חולנית שוטפת אותנו במורד הנהר. אהבה חולנית היא הקלישאה כיום. גיבורי-על נעלמים, תהילה נעלמת ואין תוחלת לריצה אחר הזנב. אהבה חולנית.

הנורא מכולם, כהרגלו, הוא Charles Bukowski בשירו Freedom . הוא שתה יין כל הלילה, וכשחזר שוב לא היתה בבית. הוא יודע שהיא משקרת תמיד. היא חזרה לפנות בוקר, מסריחה ומטונפת כמו חזיר. בעיניו הייתה עדיין יפה. הוא עדיין אוהב אותה אבל לא יכול יותר. בסכין קצבים חתך לעצמו אתהביצים ושטף אותן באסלה. היא צורחת ולו כבר לא אכפת אם תעזוב או תשאר, ביד אחת יהדק מגבות לחלציו ובשנייה ימזוג לעצמו עוד יין.

אחד השירים היפים שנכתבו אי פעם, בכל שפה, הוא וידוי של אלכסנדר פן  שאף זכה ללחן ולביצוע מתאים. היא, חולת האהבה, מזכירה לו את פגישתם הראשונה. ברור לה שיחזור אליה כאל לחם ומיים. גם כשקילל אותה למוות, גם כשהובלה בשלו בנחושתיים המשיכה החולה לאהוב. אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת. הוא נקם בה עלבונות של זרים, נטש אותה עם ילדם המשותף והיא עדיין אוהבת. היה זה לא טוב, היה רע לתפארת, אך עדיין; אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת.

מתי כספי  בבלוז חולה אהבה מעביר אותנו לאווירה עליזה של לגלוג לחולי האהבה. עיני זולגות דמעות, אני אבוד, אני שבור, אני מחוסל, היא לא שמה עלי. מאז שהיא איננה כל העסק נשבר. אהבתי שהיא קראה לי מותק. אבוד לי, אמות לי, כי רע לי בלעדיה. אני אבוד, אני שבור, אין לי כוח להלחם בבלוז.

לאה גולדברג מתוך מחזור שירי אהבתה של תרזה די מון;

קללה נמרצת זו שבה קוללתי,
שהתמימים קוראים לה אהבה –
הה, לו תדע מה בעיני שפלתי
איך מתבזה נפשי במכאובה.

בתלתלי מכסיף כבר חוט שיבה,
חכמת חיים רוממתי וגדלתי,
איכה ישלים ליבי שכה נואלתי
בגלל מבט אחד ללא תשובה.

————-

ובמבטן הער של נערות
בנות שבע עשרה איני רוצה לראות
שחוק ניצחון ובוז ועקיצה.
באהבה הזו איני רוצה.

וגם תרצה אתר: בלדה לנערי שגדל
[לאחר שאהוב ילדותה גדל וייף מאד וביום אחד נשא אישה יפה כמותו];

בלב הכפר בקתת עצים לי יש,
ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש.
בל יקרב איש אלי

פן תאכלנו האש.

 

עוזי חיטמן לוקח את עניין חולה האהבה קצת יותר ברצינות. היא משגעת, ימיו לפניה היו שוממים והוא מצא אהבה בקליק אחד. חולה אהבה, נושם אהבה ומחייך אליה. איתה מצא טעם לחיים ואושר. הוא מצא אהבה.

ברור שגם הקופסה האמוצה סובלת מן המחלה, ואף הקדישה שייר שלה לאבי ביטר;

 

אללי, הו אללי                         הייתי נאהבת                      אוכל שמיר ושית

זולגות דמעה עיני                    עתה איני נחשבת                אשרוף להם ת'בית

מאדימות אוזני                        אשב על המגבת                 והעולם יידע

הומים בני מעי                        בבכי ועצבת                       אינני אגדה

 

זה שיר הדיכאון                      אגור לי במושב

עומד לי בגרון                         בין תפוחי זהב

תוקף אותי באון                      אבעט שם בפרות

ולא נותן לישון                        אשחט תרנגולות

 

הייתה לי אהבה                     אכרות את העצים

אך היא אינה שווה                  אמעך את הביצים

אלך לי לצבא                         ארכב על החמור

כמו כל בנות חווה                   אפול לתוך הבור