Sonel Publishing
WhatsApp Image 2021-11-24 at 23.10.42

בשכונה של דוד

בדרך כלל אני נמנע מפגישות עם ישראלים בפריס. מה הטעם להגיע לכאן ולהביא איתי, מעשה שבלול, את ביתי על גבי? דוד הוא חריג. הוא גר כאן שנים הרבה ואינו מהדהד את החדשות מהארץ.

אנו נפגשים, שותים משהו קטן והוא מספר לי סיפורים. הוא אוהב לספר ואני אוהב לשמוע. בפעם האחרונה נפגשנו אצלו בשכונה, והוא סיפר לי עליה-

אצלנו בבית הקפה תמיד אותם אנשים. קפה שחור ועראק. לפעמים קלפים. לפעמים ממלאים טוטו. ההוא שתמיד מגרד את העורף, ההוא עם הקסקט וההוא עם כובע הצמר. לזה יש צחוק שנשמע כמו אוסף של קופות רושמות שמצלצלות בבת אחת. שפמים. יודעים גם לדבר וגם לשבת בשקט ולבהות. מעשנים.

ליד בית הקפה יש חלון ראווה עם פוסטר של תאילנדית יפה. גם דובון בצבע זהב שלא מפסיק להניע את הראש. לפעמים מוציאים מחירון החוצה ולפעמים רק בפנים. יש הרבה כאלה בשכונה.

אני שואל אותו אם גם הוא נכנס לשם, והוא מנענע את ראשו כנראה כמו הדובון, מתפתל קצת ומשחרר ומספר לי בפרטי פרטים –הנשים כולן מהמזרח הרחוק. לא כולן יפות כמו בפוסטר אבל כולן צעירות, חוץ מהמנהלת. שעה עיסוי 60-80 אירו.

המנהלת לבושה בשמלת מזרח רחוק צבעונית מחיקוי משי. שיער שחור אסוף למעלה. איפור כבד וציפורניים באדום כהה. כשנכנס לקוח היא מקפלת את פיה לצורת חיוך, אך הוא לא ממש נדבק לפניה. מקבלת מזומן וכרטיס אשראי.

בפנים יש תאים צרים וקירות דיקט צבוע. בקיר וו לתלות את הבגדים. נשארים בתחתונים. מקום למיטה ברוחב אלונקה. מדף עם שמן ומקום לשים את השעון. די נקי. על המזרון הדק נייר מגליל שמוחלף עם כל לקוח, כמו במרפאה. מגבת.

התחלה בגב ובעורף ומאחורי הרגליים. אחר כך היא אומרת להתהפך. מי שמעוניין רומז או שם את ידה בעדינות על הזין. אם היא מעוניינת היא תעשה באצבעות תנועה של מזומן. תנועה בינלאומית כזו. מציעים תחילה עשרים ועולים עד ארבעים או חמישים. זה מזומן שהולך ישירות לבחורה, אבל סביר שהמנהלת גובה גם כאן את חלקה.

היא עושה הרפיה עם שמן. לך אסור לגעת בה, אלא בתשלום נוסף או בהסכמה. לפעמים היא תעשה קול של התפעלות ותגיד: הוא כל כך גדול וקשה. גם אם הוא קטן ורך. כך לימדו אותה. היא מנגבת אותך ויוצאת מהכוך כשאתה מתלבש.

ביציאה, כמו בכניסה, הוא מתגנב שהמכרים לא ידעו. הם כמובן יודעים, אבל בדרך כלל גם הם לקוחות. לטענתו, היתרון במכון עיסוי, גם למי שיש אישה בבית או במקום אחר, הוא שכמו באוננות לא צריך משחק מקדים, אין דיבורים וחיבובים, לא דורשים שתישאר עד הבוקר ומותר לעשן סיגריה אחרי. מי שלוחץ לעצמו את היד מדי פעם כי אין לו מישהו אחר ללחוץ לו את היד, ואין לו אישה בבית או במקום אחר, מרגיש כאן למרות שזו עיסקה, יותר חום מאשר שפיכה עם סרט פורנו. בכל זאת יש מגע פיסי עם אישה.

עם אחת מהן בשם שן הוא נפגש כמה פעמים גם מחוץ למכון. היא לבשה שמלה צמודה מבד מרשרש שנדמה לומר: אני נושך מי ששם עלי יד. אותי הוא לא נשך. היא אמרה שלפעמים העור כואב לה ואז היא לא רוצה שילטפו אותה כי כשזה קורה גם הליטופים יודעים להכאיב.

מטבע הדברים הקשר ביניהם לא היה מתמשך..

שאלתי את דוד מה ההתייחסות שלו לאותן בחורות כבני אדם שווי זכויות.  אם הוא חושב על הניצול, הכפייה, הסחר  בהן. תשובתו הייתה, מגובה לדבריו בשיחותיו עם שן, שהנערות יודעות שהובאו לכאן בתנאי שבזה יעסקו, זה מאפשר להן לתמוך במשפחות בארץ מוצאן, ללא המכון היו עובדות ברחוב בתנאים גרועים בהרבה.. כאן שומרים שלא יהיו התנכלויות ואלימות, לא מרמים אותן בתקבולים ואפילו דואגים לזכויות סוציאליות,  ולפחות במכון של שן היא יכלה לעזוב כרצונה, ואכן כך עשתה.

אני לא השתכנעתי.

 

 

 

שתפו פוסט זה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *