Sonel Publishing
אביטל לפוסט משה

בחטף ולתמיד

 

מלאו למעלה מארבעים שנה לחיי המשותפים עם ג'ואן. חיים טובים המשביחים עם הזמן, גם אם היו ויש מהמורות.

לא כולם זוכים.

יש שאינם זוכים כלל לאהבה ויש שזכו רק למבט, לחיוך, לנפנוף יד לשלום וזאת הם נושאים איתם כל חייהם, ואין להם נחמה באהבה אחרת.

כך היה לדנטה.

יצירתו הגדולה הראשונה, אוטוביוגרפיית  "החיים החדשים", נכתבה בפרוזימטרון (שירה משולבת בפרוזה) והיא מוקדשת לאהבת חייו, ביאטריצ'ה. הוא פגש את הילדה היפה לראשונה בפירנצה,  כילד בן תשע, ושוב בהיותו בן שמונה עשרה, והתאהב בה נואשות. כך לאורך כל חייו.

היא ברכה אותו לשלום, ויותר לא החליפו מילה. זו אהבה חד סטרית, המתבטאת בשירים שהוא כותב לה. הוא מסתיר את אהבתו והיא מתעלמת ממנו.

הוא מתייחס אליה כקדושה, ומגיע עד כדי דימוייה לישו . היא מלווה במלאכים ובני האדם הסובבים אותה מתברכים והופכים לאנשים טובים יותר. גם מותה מתואר במונחים דתיים, והיא מגיעה מוארת לגן העדן בין הקדושים האחרים.

מקומה של ביאטריצ'ה לא נפקד גם ביצירתו הגדולה של דנטה,  "הקומדיה האלוהית". וירגיליוס, המלווה את דנטה במסעו בחלק הראשון, התופת, אומר לדנטה כי היא זו שירדה מגן העדן והורתה לו לסייע לדנטה במסעו בשאול. בהמשך מסעו, לקראת עזיבתו את הפרוגטוריום, נעלם וירגיליוס וביאטריצ'ה חוזרת. מכאן היא תלווה אותו במסעו בגן העדן. עצם המצאותה לצידו מעצים את חושיו, והוא מסוגל גם להתבונן בשמש ובשאר מאורות האש המצויים שם. ביאטריצ'ה היא המסבירה את הקשר בין נפשו של האדם לבין האלוהים, ואת מידרג הנשמות לפי קרבתן לאל. דנטה אף שם בפיה הסברים פילוסופיים, דבר שלא היה מקובל בתקופתו ואף לא בתקופות מאוחרות יותר.

הנה כי כן, אהבתו הבלתי מסופקת לאשה אותה פגש פעמיים-שלוש באקראי, והיא נישאה לאחר והוא נישא לאחרת, הפכה אותה לגיבורת אחת היצירות החשובות שנכתבו אי פעם. דנטה מת בשנת 1321.

נתקדם שש מאות שנים כמעט, ונתבונן בקפקא. הוא פוגש את פליצה פעמים ספורות במשך חמש שנים, הם מבלים יחד מעט מאוד ועיקר הקשר ביניהם הוא במכתבים, מה שלא מפריע להם להתארס פעמיים ולבטל את האירוסין. היא מתחתנת, עוברת לארצות הברית והופכת לאשת עסקים, הוא לא מאמין בנישואין, ואף טוען כי חבר נשוי חדל להיות חבר. עם זאת קיים רומן עם הסופרת ילנה יסנסקה ומאוחר יותר התאהב בדורה דיאמנט, אך נישואין לא היו.

אהבתו לפליצה, לה הקדיש את סיפורו "גזר הדין" בערה בו כל חייו, למרות שהקשר ביניהם היה כאמור ספורדי ולא ממש מומש. קפקא כתב  לה ואודותיה שש מאות (!) מכתבים, שמבחר מהם יצא בהוצאת עם עובד ובתרגום אילנה המרמן, וכמו במערכת קשרים פיסית הוא פונה אליה תחילה בגוף שלישי ועובר בהדרגה לגוף שני. בחלקם הגדול  הוא מתאמלל ומתייסר; "אני כנראה אפוף בענן של אומללות" הוא כותב. "הריחוק ביננו מכריח אותי לכתוב אליך כי אחרת אמות מרוב צער".  "אינך מתעניינת יותר בקורותי".  "זמן רב לא שלחת לי דבר". על האירוסין שלו לפליצה הוא כותב למקס ברוד: "נשיקת האירוסין גרמה לי בהלה".

המכתבים שנפרסו במשך שנים נכתבו במקביל ליצירותיו הגדולות, וכמו אצל דנטה ניתן לראות בהם אוטוביוגרפיה של הסופר לאותה תקופה. הוא מת הרחק מאהובתו בשנת 1934.

ציליה דראפקין  לא הייתה מוכרת לי ובישראל בכלל עד שמנחם פרי תרגם מיידיש את שיריה בספר "ונשיקתי תהיה רוצחת" שהוציא בספריה הקטנה, וגם היום לא רבים מודעים ליצירתה של משוררת גדולה זו.

היא הכירה את אורי-ניסן גנסין כשביקר את חברותיה איתן חלקה דירה והתאהבה בו אהבה לבלי מיצרים. זו תלווה אותה כל חייה, גם מאוחר יותר כשתתחתן, תעבור לארה"ב ותלד חמישה ילדים לבעלה. אחד מהם ייקרא אוריגנסין על שם אהובה ממנו לא השתחררה גם מעבר לים. גנסין היה נמען למאות מכתבים וטיוטות, דמות מרכזית בפרוזה שלה וההשראה לרבים משיריה.

גנסין התייחס אליה בעליונות ואף בבוז. היא ושיריה ששלחה לו עוררו בו לדבריו שעמום. היא המשיכה לכתוב לו ואף לנסוע בעקבותיו מעיר לעיר, ובעצם להציע לו את עצמה שוב ושוב. הוא בדרך כלל התעלם, והיא אף הגיעה לנסיון התאבדות בתליה. לבסוף הצליחה לפתותו ולשכב איתו רק פעם אחת, כשכבר הייתה נשואה. בעקבות האירוע אף שקלה להפרד מבעלה. גנסין  שלא היה מעוניין בקשר הניא אותה מכך, והיא הצטרפה לבעלה בארה"ב.

בארה"ב הפכה דראפקין למשוררת אידיש גדולה ומעוררת מחלוקת. שיריה עוסקים באהבה ובתשוקה (אנו בתחילת המאה העשרים), בארוטיקה ואפילו באלימות קשה בין האשה לגבר.

היא כותבת על גברת הקרקס הרוקדת בין פגיונות ורוצה ליפול ולהפצע כדי שדמה ילהיט את הקהל, על מאהבן של נשים רבות בו תנגוס בשיניה, על הגבר אותו היא רוצה לראות מת וזה שישתה את דמה מליבה אותו תפצע בסכין. היא כותבת על זה שהפשיל כותונת וחשף את עצמו ועל תולע אדום מלוכלך וארוך בו היא משחקת. היא כותבת על מי שתחת רגליו וזרועותיו היא שוכבת ואף על אורגזמה שהיא חווה. גנסין הוא הגבר עליו היא כותבת במשך כל חייה.

עוד טרם מלאו לה עשרים שנה, שלחה לגנסין את שירה "אם יבוא לעירי". בשיר היא תיראה שלווה אם תפגוש אותו ואף תלחץ את ידו, אך אם תיקרה לה ההזדמנות תנשק אותו בחזה, ונשיקתה תהיה רוצחת. את דמו ואת ליבו תשתה. גנסין, בלי לומר לה מילה, תירגם ועיבד את השיר, עיבה אותו ופרסם אותו בשמו, ללא איזכור הכותבת האמיתית. עד גילוי הפלגיאט נחשב השיר לאחד החשובים בשירתו של גנסין. דראפקין, שנים מאוחר יותר, כשהעניין פורסם, לא כעסה. אוהבת ומעריצה כתמיד ראתה לעצמה כבוד באימוץ השיר על ידי גנסין.

היא נפטרה בשנת 1956, ורק לקראת מותה, לאחר שפרסם את ספרו "אצל", התפכחה והבינה מי היה גנסין האמיתי ומה היה יחסו אליה.

ןז'אק פרוור כתב את ברברה.

השיר מתייחס להפצצות הרבות שהיו מנת חלקה של העיר Brest במלחמת העולם השנייה, והוא מביע פסימיות לגבי האהבה והחיים בכלל. מבט אחד, מילים לא הוחלפו, אך ברור שהן לא תישכחנה על ידו לעולם; העיר, המלחמה והאשה.

זכרי ברברה, הגשם ירד על ברסט ללא הפוגה, ואת צעדת מחייכת, פורחת, נוטפת מיים תחת הגשם. חייכת ואני חייכתי אליך , אנחנו שלא הכרנו. זכרי. גבר עמד תחת מחסה וצעק את שמך; ברברה, ואת רצת לעברו. אל תכעסי על הקרבה שאני מרשה לעצמי. כך אני לאלה שאני אוהב, גם אם ראיתי אותם פעם אחת בלבד. כך אני לכל האוהבים גם אם איני מכיר אותם.

זכרי ברברה, אל תשכחי את הגשם היורד מאושר על פנייך המאושרים ועל העיר המאושרת, על הים, על המצבור ועל האוניה. הו ברברה, המלחמה היא מטופשת. היכן את עכשיו , תחת גשם הברזל, האש, הפלדה והדם? העננים גוססים כמו כלבים ונעלמים להירקב הרחק מברסט, ממנה לא נותר דבר.

 

 

 

 

 

 

 

שתפו פוסט זה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *