תיאטרון Chatelet המעלה בימים אלה, בין השאר, יצירות של Bizet, הוא תיאטרון במיטב המסורת האירופאית; אולם ענק וקומות גזוזטראות, במה גדולה, אולם כניסה מפואר ופיתוחים על הקירות, מושבים ווילאות באדום כהה.
לעומתו Le Theatre du Nord – Ouest הוא תיאטרון משפחתי כמעט. אולם כניסה עם ספות וכורסאות מתפרקות המספיקות לעשרים איש, לא יותר, מדפים עם ספרים משומשים ושני אולמות קטנים, ספק מרתפים.
אמש הגעתי לשם, לצפות בוורוניק דניאל שרה המנון לאדית פיאף. מופעי מחווה לזמרים מפורסמים הם חזון נפרץ בפריס מזה שנים, ואף בארצנו. כבר ראיתי למכביר כאלה על פיאף.
לראשונה בשנותי הרבות הייתי הקהל היחיד במופע. אפילו לא גברת זקנה אחת ומקלה, לא זוג צעיר מתמזמז בחשיכה, ולא צמד נערות מצחקקות. יחיד ממש. בכניסה ענה הדורמן לשאלתי, כי ההופעה תתקיים בכל מקרה, גם עם צופה אחד, וכך היה. ההופעה הועלתה עבורי בלבד.
היא קטנה כמו פיאף ומכוערת אף יותר, אך ככל שנמשכה ההופעה היא יפתה בעיני.
אלי היא דיברה, עבורי היא שרה, אותי היא העליבה, לעברי היא חייכה ועלי היא כעסה וגם סלחה. היא סיפרה על התחנות בחייה, החל מילדותה הקשה, ההצלחה, התאונה וההתמכרות לסמים.
היא סיפרה על ידידיה וידידותיה ועל מאהביה הרבים.
Marlene Dietrich, Simone "Momone" Berteaut, היו חברותיה הטובות
הזמרים Aznavour, Montand, Moustaki ואחרים חייבים לה את הקריירה שלהם.כל אחד מאלה, בנוסף לשירי פיאף, זכה לקטעי שיר בפיה.
היא לא רק שרה. היא חיקתה אותם ואת צ'רלי צ'פלין כמו גם את אהובה האמיתי המתאגרף Marcel Cerdan לו הקדישה תנועות אגרוף ואת Hymne a l'amour – ההמנון לאהבה.
מחיאות הכפיים שלי נשמעו כעץ נופל במעבה היער. החלפנו מספר מילים וחיוכים ופנינו לדרכינו.