לאחרונה צצה יוזמה בצרפת להכשיר קיום עבודות מין ובתי זונות.
כיום, מאז 2016, אומץ בחוק הצרפתי המודל הנורדי, לפיו העיסוק בזנות אינו עבירה, אך צריכת שירותי מין בתשלום היא עבירה פלילית.
חבר הפרלמנט Jean-Philippe Tanguy ממפלגת NR הלאומנית הכין הצעת חוק לפיה ניתן יהיה לפתוח בתי זונות מפוקחים אך ללא סרסורים אלא במתכונת קואופרטיבים של העוסקות במלאכה.
לדברי התומכים בהצעה עיסוק גלוי ומפוקח יתרום לביטחון ולשיפור תנאים לעובדות וימנע מחלות מהלקוחות. סרסרות, סחר בנשים וניצול ימשיכו כמובן להוות עבירה.
לדעת מבקרי היוזמה קבלת ההצעה תביא להגברת סחר בנשים וניצולן.
הימין הקיצוני בצרפת, לרבות Marine le pen
תומכים בחוק המוצע, שיהיה בויכוח פוליטי לקראת הבחירות הבאות.
עד המאה השבע עשרה פעלו בצרפת בתי זונות, לעיתים תוך פיקוח של הרשות המקומית. תחת Louis ה-14 נקבעו בערים אזורים מיוחדים בהם הותר קיום בתי זונות, לרבות רישום ובדיקות רפואיות. זונות שלא עמדו בכללים נענשו.
במאה ה- 19 נמשכה ההכרה בבתי הזונות, לכאורה תוך פיקוח, אך בפועל תוך סחר בנשים, ניצול אכזרי ולמעשה היו הזונות אסירות של סרסוריהן.
במהלך מלחמות העולם וביניהן היתה פריחה של בתי זונות בפריס, במידה רבה כדי לתת פורקן לחיילים, אך גם נכבדי חברה ואף אנשי רוח נזקקו לשירות.
בצבא פעלו גם בתי זונות ניידים ( BMC) שנעו עם הכוחות, והמשיכו בפעילות גם בשנים מאוחרות יותר עם הכוחות הצרפתיים מעבר לים. על אחד מהם שר Jacques Brel את שירו הקשה Au Suivant עליו כתבתי במייל קודם.
עם השחרור מהכיבוש הנאצי היה ברור שחיילי בנות הברית, לאחר שנים של לחימה וריחוק מן הבית, יזדקקו לשירותי מין, בעיקר כדי להמעיט במעשי אונס של "צרפתיות כשרות" וכדי לאפשר פיקוח על החיילים ועל נותנות השירות.
ה Guide des zones de France, המדריך לאזורי צרפת משנת 1944, שנכתב בשיתוף מדריך Michelin, כלל פרק מיוחד שפירט את בתי הזונות של פריס על פי רובעים. בין המפורסמים הוזכרו בו Aux Belles Poules, La Chabanais ועוד. המדריך אף הזהיר ממחלות מין והמליץ על נטילת תרופות במקרי הדבקות.
תחרות לבתי הזונות יצרו צעירות רבות שפיתויים בצורת גרבי משי, בשמים, סיגריות ומוצרי מזון בפריס הרעבה הביאון להתמסר לחיילים הזרים.
לאחר השחרור הואשמו זונות רבות (ולא רק הן) בשיתוף פעולה עם הגרמנים, חלקן הוכו, נגררו עירומות ברחוב ושערן גולח, ובחלקן אף בוצע לינץ'.
בשנת 1946 עבר בפרלמנט חוק לסגירת בתי הזונות Loi Marthe Richard, שאסר על קיומם וכפועל יוצא ביטל את הרגולציה לגביהם.
בהמשך נקבע כי שירותי מין בתשלום אינם עבירה אך שוטטות למטרה זו, פרסום וסרסרות אסורים. כאמור בפתיחה, בשנת 2016 אומץ המודל הנורדי.
לזונות של צרפת מקום נכבד בספרות. נראה מספר דוגמאות. בכולן מדובר בכתב אישום כנגד החברה.
בספרו Boule de suif, כדור חלב, מתאר Guy de Maupassant פרוצה פשוטה וטובת לב, מאמינה בזולת וחולקת את לחמה עם אחרים. היא הדמות המוסרית בספר ומנוצלת על ידי הבורגנים. לאחר שהיא מסכימה לשכב עם קצין פרוסי כדי להביא לשחרורם, הם לועגים לה ומחרימים אותה. הספר הוא כתב אישום כנגד החברה הבורגנית הנצלנית והצבועה.
בספרו Splendeurs et Miseres de courtisans, זוהר וסבל של הקורטיזנות, כותב Honore de Balzac על פרוצה צעירה ויפה העוזבת את המקצוע אך חוזרת אליו כדי לממן את אהובה. גם כאן הפרוצה היא הדמות המוסרית בספר התוקף את החברה הרקובה והצבועה.
לעומתן Nana בספרו של Emile Zola היא צעירה שגדלה בעוני מחפיר אך עם המעבר לפריס היא הופכת לקורטיזנה ידוענית ומבוקשת הממוטטת גברים, משפחות ועסקים. יחסיה מונעים מרצון לשליטה ולהרס, וסופה מוות ממחלה קשה. גם כאן החברה לא יוצאת נקייה.
הפרוצה הנכבדת La putain respectueuse הוא ספרו של J.P Sartre שהציב את העלילה בארצות הברית הגזענית. כאן הפרוצה היא בעיקרה דמות חיובית, אך היא נתונה לכוחות חזקים ממנה הדורשים שתפליל צעיר שחור בפשע שביצע גבר לבן. לאחר התלבטויות רבות היא נכנעת ללחצים ועושה זאת.
אזכיר גם את מחזהו הסוריאליסטי של Picasso התשוקה הנתפסת בזנבה Le desir attrape par la queue שנכתב בזמן הכיבוש הנאצי. לדמויות במחזה אין שם והן מוגדרות על פי מהותן; התשוקה, הרגל הגדולה, הבצל, העוגה, הדוד, השקט, החרדה הרזה, החרדה השמנה.
כאן אין פרוצה, אך היחסים בין הדמויות, בפריס תחת הכיבוש, מוכתבים על ידי רעב תמידי, אלימות, ניצול, לעג ומין. התשוקה לעולם חומקת.
המחזה הוקרא בשנת 1944 על ידי גדולי תרבות שגילמו את הדמויות; אלבר קאמי, סארטר, סימון דה בובואר, רמון קנו ודורה מאר.
