יש מיילים על אבא ועל אמא. יש גם מייל על דודים ודודות. מה עם שאר הקרובים? הם לא יזכו להכלל בפנתיאון המיילים המכובד? יזכו גם יזכו.
ראש וראשון הוא הכבאי Le Pompier במחזה בן האלמוות "הזמרת הקירחת" של Ionesco. קחו אוויר. זה ארוך וקשה.
אומר הכבאי: לגיסי מצד אמו היה חם שסבו מצד אביו התחתן בשנית עם נערה שאחיה, באחד ממסעותיו, פגש בנערה שילדה לו בן שנישא לרוקחת שלא היתה אלא בת אחותו של אפסנאי בחיל הים הבריטי שלאביו המאמץ היתה דודה שדיברה ספרדית, ולמעשה היתה נכדה של מהנדס שנפטר בצעירותו, ושהיה הוא עצמו נכדו של בעל כרמים שהיה לו בן דוד רב סמל שבנו התחתן עם צעירה נאה, גרושה, שבעלה הראשון היה פטריוט אמיתי שחיתן אחת מבנותיו עם צייד שהכיר את רוטשילד ושאחיה, לאחר שהחליף עיסוקים, התחתן ונולדה לו בת ממושקפת שהתחתנה עם פורטוגזי, בנו של טוחן, אמיד למדי, שאחיו נשא לאשה את בתו הבלונדינית של רופא כפרי, אחיו של חלבן שאשתו השלישית (כאן מפסיק אותו Mr. Martin ואומר: הכרתי את אשתו השלישית. היא נהגה לאכול עוף. זו אינה זו אומר הכבאי וממשיך) ; זו השלישית היתה הבת של מיילדת שהתאלמנה בגיל צעיר (כמו אשתי אומר מר סמית) והתחתנה עם זגג שהוליד עם בתו של מנהל תחנת הרכבת בן שנשא לאשה סוחרת שלאביה היה אח, ראש עיירה קטנה, שלקח לאשה מורה בלונדינית וכך עשו גם בן דודה הדייג וגם אחיו, ולכולן כמובן קראו Marie. האב התחנך בקנדה על ידי גברת זקנה שהיתה בת אחות של כומר שסבתו הצטננה בחורף.
גם Nino Ferrer לא מוותר על קשרים משפחתיים. בשירו Madame Robert הוא רואה בגברת אבן פינה משפחתית.
הוא מפרט את עיסוקי האב, שבין השאר נפגש עם חבריו לשתייה ולקלפים, והם משוחחים כמובן על מדאם רובר.
סבתו בת השמונים מטפלת בגינה. לגיסה היה בן דוד שהכיר אוסטרי אחד שאחותו, תופרת קטנה, הכירה את מדאם רובר ולסיום הוא מודה שאף הוא הכיר אותה.
גם בשירו Le Telephone מספר לנו נינו על בני הבית; ברנדט המתוקה, בת דודתה האלוהית, ובן דודה הפוחז. נעמי יפה מאוד, אמנם פחות מזואי אך יותר מנטלי. אנטול הוא קל דעת וגסטון אחראי על הטלפון.
מארי לואיז מקסימה, מארי תרז שמנה מאוד, מארי ברט מומחית לחולצתה של דודתה ארטמיז.
אדואר מעשן סיגר, ולאונרד מטפח זקן שחור. לאונטין אחראית מטבח ואילו גסטון, כידוע, אחראי על הטלפון אך לא עושה את מלאכתו נאמנה.
גם Charles Aznavour שר על משפחה, זו של Sara. בחנותו של החייט מתרכזים הוריה הזקנים, אחיה ואחיותיה של שרה ובכאב לב מבקשים ממנה שתשוב אליהם. האם לא מפסיקה לבכות על לכתה של בתה המועדפת. האב מאבד את מאור עיניו והם כולם מייחלים לשובה רק אז יחזור האושר לביתם.
הם אינם מבינים מה חסר לה בבית ומה הביאה לנדוד לאמריקה. הם מודאגים מכך שאחותה הצעירה Helene עשויה לעזוב אף היא. היי שלום שרה, זכרי אותנו גם כשאת חיה את החלום.
נסיים ב Jacques Brel ושירו Rosa.
זהו שיר על בית הספר שמוציא חדלי אישים שהם עתידה של צרפת. קיש היה מוצא בו את מקומו. ברל שבוי בקסמה של בת דודתו רוזה. בזמן שהורי שאר התלמידים רואים בבינוניות משימה נעלה, ובית הספר מוודא שבוגריו לא יחכימו ויצאו לעולם בורים, הרי שהוא מתעניין רק בה, ובשיעור הלטינית מטה את שמה: רוזתי, רוזתם: רוזתנו וכו'.
הנה כי כן, מצאנו מקום של כבוד לקרובים ולרחוקים.