גם בימים קשים אלה אני זוכר מלחמות אחרות, שלנו ושל אחרים. הן הביאו לשירות צבאי של שנים, ובדרך כלל ללא הפוגה, לאובדן חיים של עשרות מליונים אזרחים וחיילים ולתופעות לוואי איומות אצל המשפחות ובחברה האזרחית בכלל. כשאמרתי כל זאת אין הכוונה שיש בהסטוריה משום נחמה לימינו אלה.
אצלנו, כמו בשאר המדינות בעת מלחמה, מותקף הפציפיזם כמעט כבגידה ועריקות נענשת בחומרה, למעט במגזרים שממשלה שהשרדותה היא מטרתה, פוטרת משירות.
המשורר האלמותי Boris Vian כתב את שירו Le Deserteur, העריק, המושר בפי הזמר Serge Regianni, בשנת 1954. זו היתה תקופת בין מלחמות: מלחמת הודו-סין עמדה לפני סיום הקולוניאליזם הצרפתי בויאטנם עם עשרות אלפי הרוגים צרפתיים ומאות אלפים בצד השני, ובאלג'יר החלו ניצני המלחמה לסיום השליטה הצרפתית.
אצלנו מלחמה על השליטה בעזה ואף קריאות להתיישב בה ולהחיל בה קולוניאליזם.
אדוני הנשיא, אומר האזרח גיבור שירו של Vian, אני כותב לך מכתב שאולי תקרא אם תתפנה לכך. קיבלתי את הזימון להתגייס ולהצטרף למלחמה. אינני רוצה בכך. לא נולדתי להרוג. אני מודיע שהחלטתי נחושה שלא להתגייס.
מאז הולדתי ראיתי את אבי מת, אחי עזבו, בני בוכים. אמי סבלה עד מותה ועכשיו בקבר היא צוחקת לפצצות ולתולעים.
כשהייתי אסיר גנבו את אשתי, גנבו את נשמתי ואת כל זכרונות העבר. מחר מוקדם בבוקר אנעל את הדלת ואצא לדרך. אנדוד ברחבי צרפת ואומר לאנשים אל תצייתו, אל תלכו למלחמה.
אם צריך לתת דם עשה זאת בעצמך, אדוני הנשיא. ואם תמצאו אותי אמור לשוטריך שלא אהיה חמוש והם יכולים לירות בי.
השיר המופנה בריש גלי לנשיא נאסר להשמעה פומבית בצרפת.
סטפן צוויג כתב את הנובלה Der Zwang, הכפייה או בתרגום העברי הדחף, בעקבות מלה"ע הראשונה ותוצאותיה ההרסניות בגרמניה ובאירופה כולה.
גיבור הנובלה הוא צייר שחמק עם אשתו מגרמניה לשוויץ בזמן המלחמה. חייהם שלווים ומאורגנים, אך כל העת מכרסם בו הפחד שיכפה עליו להתגייס. ואכן מגיע צו גיוס והוא נקרע בין מצפונו והתנגדותו למלחמה, כמו אצל Vian, לבין מחויבותו למולדת.
למרות התנגדות עזה של אשתו הוא מחליט להתגייס ומגיע לקו החזית, אך שם למראה הפצועים משני הצדדים הוא מחליט לחזור לשוויץ, בידיעה שיש סיכוי רב שיתפס ויענש.
אצלנו בספרות העברית אין קריאה לערוק, אך יש יצירות פציפיסטיות אצל ס. יזהר, מאיר שלו, נתן שחם ועוד. רובן עוסקות בשבים מן הקרב.