לא, אין מדובר בשעשועי מין בקבוצות. על כך אולי בפעם אחרת. בימים המעטים ששהיתי עתה בפריס, החלטתי וקיימתי וצפיתי בארבעה מופעים בארבעה ערבים, בזה אחר זה. נהניתי מאוד מכולם, בין שאכן היו מוצלחים, בין שגמרתי בלבי ליהנות ובין שאני פחות ביקורתי ככל שהשנים עוברות (אל תבנו על האחרון). להפתעתי לא חיכיתי לסיום כהרגלי, רציתי שימשך.
הראשון עלה ב Theatre de la Huchette, אותו תיאטרון המעלה מאז 1957 את המחזה של La cantatrice chauve ;Ionesco , הזמרת הקירחת. שווה לראות. הפעם הופיעו Helene Hardouin ו Pavlo Gignoli במחזה Confidence… tanguee entre deux porte. אין ספק; שם מעורר סקרנות. פירושו: אמון או ביטחון בקצב הטנגו בין שתי דלתות. בכניסה למועדון תענוגות המהנה את לקוחותיו בדיסקרטיות המתבקשת, נמצא במעבר את השירותים בהם שולטת Madame S, תיאור תפקידה הוא dame pipi, כינויין של הנשים האחראיות על נקיון ותחזוקת השירותים הציבוריים, בבתי מלון, במועדונים וכיו"ב. על הבמה דלת הכניסה למועדון ומשני צידיה הממלכה של הגברת ואזור המנוחה והנגינה ב bandoneon של המנקה ועוזרה הנאמן Olimpio.
הגברת מקשיבה ולעיתים מציצה בלקוחות המשתמשים בשירותים ומספרת לנו מה נאמר ומה נעשה, גם פוצחת בשנסונים מוכרים של Aznavour, Brassens ואחרים ואף פוצחת בשירים מקוריים. הכל בביצוע מוצלח תוך ריקוד מלא אנרגיה וחושניות. הסניטר מלווה אותה במקצבי הטנגו . מופע עם מוזיקה טובה והרבה הרבה הומור.
המופע השני ב Comedie Saint Michel בביצועם של Claude Lauri ו- Zabelle (ללא שם משפחה) היה Sur les pas de Brassens, בעקבות ברסאנס . כותב המופע וכוכבו הוא בחיים גבר מזדקן, כתפיים שחוחות, שיער מתדלדל, שקיות תחת עיניו, מעביר את רוב המופע בישיבה. כשהוא שר הכל נשכח והוא סוחף אותנו. לצידו הזמרת, תומכת בו הן פיזית והן בשירה. היא התמוכה ובלון החמצן שלו. היא הניגוד: מלאת חיים, מעוררת רצון לנשוך בה. הצירוף של שניהם והניגוד ביניהם, השירים וקטעי ההומור, יוצרים הופעה מהנה ביותר.
בערב השלישי, בתיאטרון Essaion שרה Caroline Montier את Barbara. בשיער קצוץ, בגדים שחורים, על הפסנתר, היא היא ברברה. היא מקמטת את לחייה, פוקחת עיניים גדולות ומחייכת חיוך מתחטא. כשהיא ספק ממלמלת ספק מספרת על אהבותיה של ברברה אנו יודעים שאלה גם אהבותיה שלה, וכל גבר באולם בטוח שהיא מתכוונת אליו. זה לא חיקוי. זה אמיתי. וחוץ מזה היא גם שרה נפלא. יצאתי עם דיסק חתום וחיוך שלה אלי. לא צריך יותר מזה כלום.
הרביעי ב Theatre de la Gaite היה Claque בכיכובו של Fred Rdix. הוא משמש בסוף המאה התשע עשרה כ Chef de Claque, האחראי על מחיאות הכפיים. ידוע שהצלחתו של מחזה תלוייה במחיאות הכפיים בהצגת הבכורה. ל Auguste Levasseur גיבור ההצגה יש חבורת מוחאי כפיים אותם הוא מפזר באולם ומנחה אותם היכן וכיצד למלא את תפקידם. הבכורה הבאה תעלה בעוד שלוש שעות ועתה מתברר שהחבורה הקבועה לא תגיע. עליו לפעול כנגד מחוגי השעון ולקבץ צוות חדש. מכאן ואילך מנסים הוא, עוזרו הנאמן ונגנת האקורדאון המלווה אותם, לאסוף חסרי ניסיון ובזמן המועט שנותר לאמנם למשימה. כמסורת הקומדיה דל ארטה הם מתזזים על הבמה, ומצליחים בגיוס. ומי בקבוצה החדשה? הקהל היושב באולם. מסתבר שמקצוענות כפיים איננה הקשת כף בכף בלבד. יש מחיאות רבות ושונות, סלסולי כפיים, מרפקים וכתפיים. הוא מדגים והקהל מחרה מחזיק אחריו. למעשה נחלק הקהל לשתי קבוצות הומוגניות. באחת כל הנוכחים פרט לי והם משתפים פעולה ומתמקצעים, ובשנייה אני בלבד, נוכח סרבן. שוב, מקורי, הרבה הומור. נהניתי.