צבעים הם מה שעושה את העולם. מה שמגדיר את הערים ואת הטבע, את השמיים וגרמיהם, את היבשות והימים, את הצומח ואת החי.
אצלנו, בני האדם, צבע הלבוש משמש לא רק להנאת העין, אלא גם למעמד חברתי; אדום וסגול לאצולה, כחול לעובדי כפיים ועוד. הצבע מגדיר גם טכסים מסויימים; לבן לכלה בחופה, שחור לאבל או לצניעות (יש תרבויות בהן זה הפוך).
הצבעים נקשרו גם לתכונות ולמצבים; אדום לתשוקה אך גם לכוח, לסכנה, לאלימות (דם) ולחטא. לבן לטוהר, לחגיגיות אך גם לקור וריחוק. שחור לאלגנטיות ולמסתורין , ורוד ותכלת לילדותיות, לרומנטיקה ולחיבה. צהוב לקנאה, ירוק לטבע ולהתחדשות אך גם לרעל, זהב לעושר ולזוהר.
צבעים יכולים לתאר מצב במילה אחת במקום טכסט מלא; ימים שחורים מתארים תקופה קשה, עתיד ורוד לאופטימיות, אפור לבינוניות ולשגרה.
וכמובן הצבעים מגדירים את היום ואת הלילה ואת עונות השנה.
על פי Rimbaud את התנועות בשפה ניתן להגדיר על פי צבע; שחור הוא A, כחול הוא O, ירוק הוא U, אדום הוא I.
ואילו Baudelair ב Correspondances משלב את הצבעים עם צלילים ועם ריחות.
אנו רגילים לדמיין את פריס כעיר הצבעים והאורות, אך גם היא נתונה למצב רוחו של המתבונן. כבר ראינו את העיר באפור של נעמי שמר, עיר חורפית וזרה. גם בודלר מתאר את פריס כעיר אפורה, של קשישים, קבצנים ואלמנות, עיר אבן ושמיים אפורים.
אפור משמש גם את אלתרמן בתיאור ירושלים, עיר היונה; עיר אפורה ונבוכה.
שחור מעלה את מפלס החרדה. הוא מתאר אובדן ומוות; ביאליק ב"על השחיטה"; שחור עולם בלי רחמים.
השחור בשירה הצרפתית מסמל גם עוני, מעמד נמוך. Rimbaud ב Les poetes de sept ans, כותב על הילד המשורר, המוזנח והמנוכר, השורט את הקירות בציפורניו השחורות מלכלוך. Baudelaire כותב ב Fleurs du mal על הנשים הזקנות, בודדות ונדחות, שציפורניהן השחורות דומות לשיני זאב זקן. Prevert ב Paroles כותב על הילדים המוזנחים שציפורניהם שחורות ועיניהם גדולות מדי.
כמובן, לא הכל שחור. Barbara שרה עם Moustaki, שגם כתב והלחין, את La dame brune. הוא שר לה ואם תשמע אותו היא תדע שזה שיר אהבה לה ולו. היא עונה כי אכן זו היא והיא מקשיבה לו ותבוא אליו.
הזמרת Vicky Leandros שרה L'amour est bleu; האהבה מתוקה כמו חיי, כמו הכחול בעיניך, אך כשאתה רחוק הכל אפור, גשם ורוח ואני בוכה. כשתשוב שוב תחזור האהבה הכחולה.
על La fille aux cheveux bleus, בעלת השיער הכחול ועיני הקרמל שר Rachid Taha. היא בת 15 והוא מבוגר, הכיר אותה בבנגקוק בחיים אחרים, רקדה גם בספרד, נפגשו גם בקטמנדו. היה רוצה שתבוא אליו אבל אולי כל זה היה חלום וגם הוא ילד.
ומיודענו Serge Gainsbourg שר, ציני כדרכו, על Couleur cafe. הוא אוהב את צבעה השחום, את צלצול תכשיטיה כשהיא רוקדת, ובקצרה – את כולה. אך לבסוף האהבה נמוגה כמו הקפה שבספל.
נגענו כמובן על קצה המזלג. לפחות ראוי להזכיר את עגילי הזהב של פגי לי ואת השחור של איימי ווינהאוז, אך היריעה התמלאה וגם החיים קצרים. נסיים במתיקות, אולי סכרינית מעט אך יפה בכל זאת; La vie en rose של Edith Piaf. היא שרה על עיניו ופיו של אהובה לו היא מרגישה שייכת. כאשר היא בזרועותיו היא רואה את החיים בורוד, הוא האושר בליבה הפועם.
והנה גרסת גרייס ג'ונס לשיר האלמותי: