בנתונים הסטטיסטיים זו פריז:
בעיר כ 2 מיליון תושבים ובמטרופולין, פריז רבתי, עוד כ 11 מיליון.
יש בעיר 4,500 מסעדות, 3,000 בתי קפה, 2,000 בארים, 1,700 מלונות ובהם 90,000 חדרים, מאות תיאטראות, עשרות קברטים, 320 תחנות מטרו על 16 קוים פעילים, 250 כנסיות ו 37 גשרים על הסיין.
מה היא פריז עבור אנשי רוח ששהו בה תקופות ארוכות או קצרות, כתושבים או כאורחים? בחרתי רשימה אקראית. נמנעתי מלהתייחס למה שאינו נוגע לנושא, דהיינו לפריז.
* המשורר והזמר George Brassens אומר שהוא אוהב את פריז בתשוקה גדולה והיה מבקש אזרחות פריזאית אם היתה כזו. הוא אמר: פריז היא המוזה שלי.
ברסנס עבר בגיל 18 מהפריפריה לפריז ובספריה ברובע ה 14 למד בכוחות עצמו להכיר את הספרות והשירה הצרפתית. כל חייו חי בצניעות (יש האומרים מוגזמת). בכוך קטן בילה חלק משנות הכיבוש הגרמני במלה"ע השנייה, אצל Jeanne שהיתה לגיבורת כמה משיריו.
שם נשאר למעלה מעשרים שנה, גם כאשר כבר היה מפורסם.
בראסנס שר על פריז באופן אנושי אך אירוני, ובעיקר אנטי ממסדי. יותר מאורות העיר אהב את האנשים הפשוטים ובז לבורגנים. שיריו נסובים על החירות האישית בניגוד למימסד ולבורגנות.
*-פריזאי מלידה היה Charles Baudelaire. עבור ה dandy בוגר הקולג' ברובע הלטיני היתה פריז סביבת החיים הטובים. אך גם ערש ההתקוממויות הגדולות בהן נטל חלק פעיל כמהפכן והצהיר: פריז הישנה איננה עוד.
הוא אהב את רחובות פריס, את הבולווארים, התיאטרון ובתי הקפה, את פריז המודרנית והתוססת. flaneur כהלכתו.
עם זאת חש גם תחושת בדידות וניכור בעיר הגדולה, ראה את העוני המחפיר ואת הזנות המנוולת ולכל אלה, לטוב ולרע, נתן ביטוי בשיריו.
*- רק שלוש ארבע שנים העביר Arthur Rimbaud בפריז, ובהן כתב שירה וחיפש בבתי הקפה ובסלונים הספרותיים אוזן קשובה לשירתו.
זו היתה תקופת הכיבוש הגרמני של 1870 ושל הקומונה, ותחילתה של הרפובליקה השלישית. רמבו חי חיי עוני ולעיתים ממש רעב ללחם והיה חסר בית.
הוא שנא את פריז, ראה בה מקום של אלימות, של שקרים, של בורגנות העוינת את המשורר. פריז היא גיהנום וניכור ויש לחסלה כדי להקים משהו אחר וטוב.
עם זאת כתב בה חלק משירתו הטובה ביותר.
*- הסופר Georges Simenon הגיע מבלגיה לפריז ובה חי כעשר שנים. את מרבית ספריו (מאות) כתב דווקא בשנותיו בשוויץ ובארצות הברית.
בפריז חי חיי דחקות בשכירות בחדרים קטנים ונאלץ לכתוב ללא הפסקה כדי להתפרנס. בתי קפה, בארים מפוקפקים, בתי זונות, פושעים ותחנות משטרה סיפקו את החומר לכתיבתו.
סימנון לא אהב את פריז שראה. בעיניו היא עיר של חדרי שכירות קטנים, אנשים בודדים ועייפים הבוחרים בחייהם בחירות גרועות המביאות לתוצאות רעות.
כאמור, את מרבית חייו, לאחר הצלחתו, העדיף להעביר במקומות אחרים.
*-כתבתי בעבר על המושבה האמריקנית בפריז. בולט בה היה Ernest Hemingway. פריז שאבה אותו לתוכה והיתה עימו כל חייו. שם החל את חייו הספרותיים וספרו האחרון Paris est une fete המכיל רשימות אוטוביוגרפיות מתקופתו בעיר הוא עדות לכך.
הוא אהב את הפתיחות והחופש שלא היו מנת חלקה של ארה"ב באותה תקופה. הוא סבב בבתי הקפה של הרובע הלטיני, המונומנטים של הגדה הימנית, הבוקיניסטים על גדות הסין. פריז עבורו היתה חגיגה מתמשכת, כשם ספרו.
הוא אמר: מי שהיה למזלו בפריז בצעירותו, היא תלווה אותו כל חייו, כי פריס היא חגיגה נודדת. גם חיי מחסור, אוכל בצמצום, קור בחורף ויין זול לא ימנעו אושר ויצירה.
*-* לא רק גברים נוכריים חיו ב ואת פריס.
נעמי שמר שלנו פדתה את כל חסכונותיה והפליגה לעיר האורות למשך שנה. מאוחר יותר גם ארחה שם את בתה הקטנה.
שירה העיר באפור מספר על טיול של האם ובתה בפריז (מירי רגב כשרת תרבות סברה שנכתב על תל אביב).
הן מטיילות לאט ובשקט ביום סתיו על אבני המדרכות בעיר באפור, נושאות עיניים ליונים שעפות מעליהן (בפריז יש מאות אלפים), ויד ביד יורדות לרציף של הסין. שם הן נחות על ספסל, והאם מבטיחה לבתה שאם תתעייף מהעיר היא תחזיר אותה לבתים הלבנים של תל אביב על כנפי נשרים. בינתיים הן תמשכנה לשאת עיניים ליונים העפות מעל העיר.
השיר נכתב במקור לצליליו של Alain Barriere בשירו Elle etait si jolie, אך מאוחר יותר הלחינה לו שמר מנגינה משלו.
* * *
אביא מספר מובאות המתייחסות לעיר;
– מרק טווין : כל מקום עדיף על פריז. ואמרה נוספת: תושבי פריס אוהבים יותר מכל ספרות, אמנות, רפואה וניאוף.
– לעומתו אמריקני אחר, הנרי מילר, אמנם תקופה אחרת: אני מאוהב בפריז. רוצה לחיות בה לתמיד. כל רחוב ובית הם פיסת הסטוריה ורומנטיקה וכאן אכתוב. אך בהקשר אחר: פריז היא כמו זונה. מרחוק היא יפהפיה אך דקות אחר כך אתה נגעל ומרגיש מרומה.
– ז'אן ז'אק רוסו: עיר רועשת, עיר עשן ובוץ, מי שמבקש אהבה ואושר ירחק ממנה.
פול ורלן: ציפיתי לעיר שהיא תכשיט יקר ומצאתי עיר מכוערת, בוצית ומזוהמת.
– הנרי ג'ימס: העיר מקסימה, צבעונית.
– ויקטור הוגו: פריס היא ההסטוריה, המהפכות, הריגושים, החיים והנעורים. היא בלתי נשכחת.
– פרדריק שופן: זו עיר המותרות ועיר הלכלוך. עיר המידות הטובות והחטאים. גן עדן ובו המולה ומהומה.
ואסיים בברטולד ברכט במחזה הכיסאות. הזקן מנסה להזכר בכפר קטן עם כיכר וכנסיה. אולי קראו למקום פריז. הזקנה אומרת שמקום כזה לא היה קיים. הזקן עומד על שלו; היה מקום כזה אך הוא נהרס לפני שנים ולא נותר ממנו אלא שיר. השיר הוא: פריז תהיה תמיד פריז.