בחורף הנוכחי, בקור שמתחת לאפס, לעיתים תחת גשמי זלעפות, אנחנו מהלכים ברחוב, אם בכלל יצאנו מהבית, עם כובע, או עם כיסוי אוזניים, כפפות, צעיף ומעיל עבה.
הולכים לעבודה, לחנות, יושבים בבתי קפה בפנים או בחוץ ליד מנורת חימום, אוכלים במסעדות, מבקרים בתערוכות או מופעים וחוזרים לבית חם.
לא כולם כך בפריז.
כבר כתבתי בעבר על חסרי הבית בפריז, אך אי אפשר להמנע מכך גם בחורף זה.
בפריז יש כארבעת אלפים חסרי בית ובפריס רבתי עוד רבים נוספים. לכמחצית אין כל מחסה פרט לשמיכות וקרטונים, שליש חיים באוהלי סיירים והשאר בכלי רכב מושבתים או לא.
הם מכל הגילים, גברים נשים וגם ילדים, ומקומם ברחוב (עדיף מעל פתחי המטרו המנשבים אויר חם) או בפתחי בתים, בתחנות רכבת ואוטובוסים.
החוק מחייב לתת להם דיור ושירותי הזנה ובריאות, והעיריה וכן עמותות הקימו בתי מחסה, אך השמיכה התקציבית צרה.
כפועל יוצא התחלואה רבה ויש אף מקרים של היפותרמיה.
אזכיר שגם בחודשי הקיץ החמים מאוד בפריס בשנים האחרונות לא היה המצב טוב יותר והיו מקרי מכת חום ועד מוות.
אי אפשר להתעלם מהתמונות הקשות האלה ברחוב.
פריז היא לא רק עיר של מונומנטים, אמנות ואוכל טוב. גם זו פריז.
ואסיים עם קרלוס רואיס סאפון שבספרו צילה של הרוח כותב: פריז היא המקום היחיד בעולם בו לגווע מרעב נחשב למעשה אמנות.