רבים בישראל מכירים את שירו של Jacques Brel על העלם המביא לאהובתו סוכריות כדי לשבות את לבה. התרגום העברי הפך את הבונבונים, שלא בטובתו של ברל ולא בטובתנו, לבוטנים. מתאים יותר למגרשי הכדורגל מלפגישה רומנטית. המחזר הצעיר יקח אותה לצפות ברכבות והוא יהיה גאה אם תחזיק בזרועו, גם אם יצחקו מאחרי גבו. דא עקא שלא הבונבונים, לא ההצעות לסרט וגם לא ארוחת צ'יפס עוזרות לביש הגדא. גם כשהוא משמיץ את חברתם אדומת השיער (והן הרי אוהבות השמצות המופנות לאחרות)   העלמה אינה נענית. ופתאום בכיכר מופיע מולם החבר ליאון, אותו המחוזרת מעדיפה כמובן, וידידנו שבע האכזבות יסתלק וזנבו בין רגליו וינסה להסתפק בג'ינג'ית אותה השמיץ. סביר שהתוצאה תהיה דומה.

הבחורה אמנם זילזלה בו,  אך ככלב השב אל קיאו הוא ישוב ויתחנן גם מחר, כפי שעשה גם אתמול, למרות שהוא מושא הלגלוג שלה ושל כמותה.

גם גורלו של Georges Brassens לא שפר עליו בחיזורו אחר Marinette. הוא רץ אחריה ושר לה את שירו, אך היא התעלמה והלכה לאופרה.(לא איתו). הוא נשאר עם שירו ועם פרצוף תחת. שוב רץ אחריה והפעם עם סיר חרדל אך הבוגדת לא חיכתה וסיימה את הארוחה לפני בואו. עם הסיר הקטן בידו הוא עדיין פרצוף תחת. במר ליבו הוא החליט להשקיע, והביא לה זוג אופניים, אך היא בינתיים כבר קנתה מכונית. שוב נותר עם אותו פרצוף יחד עם האופניים הקטנים. לא ויתר, רץ לפגישה, ומצא אותה מתנשקת עם טיפוס מפוקפק. שוב הוא מרגיש כפרצוף תחת עם הפרחים שנותרו בידו. ואז במר ליבו הוא מחליט לשרוף אותה, אך הבוגדת שוב סידרה אותו ונפטרה טרם שהספיק לבצע את זממו. עכשיו הוא פרצוף תחת עם אקדח. הוא בא ללוויה אך שוב לא ניתן לו סיפוק. היא התעוררה. שוב נותר עם פרצוף תחת.

מעניין שבסיום כל בית בשיר הוא קורא בצערו לאמו. אכן גבר בגברים.

גם מצבו של Alain Delon לא משהו מול Dalida. הערב הוא לוחש לה שהיא נראית  יפה כמו בפעם הראשונה שנפגשו, אך היא מיד נוזפת בו, נכנסת לדבריו; מילים, מילים היא אומרת. והוא בשלו: את היא סיפור האהבה היפה מכל אלה שקראתי. תמיד מילים, היא אומרת. והוא: את האתמול והמחר, האמת היחידה שלי. והיא קוטעת אותו: נגמר זמן החלומות, הזכרונות נשכחים. הגבר האוהב ממשיך: את כמו הרוח המנגנת בכינורות, המביאה למרחקים את ניחוח השושנה. היא דוחה אותו בלגלוג: בונבונים ושוקולד תביא לאחרות שאוהבות את הרוח וניחוח השושן. מילים מתוקות עוצרות בשפתי ולא חודרות ללבי. שמעי אותי, מתחנן אלן השבור והיא: מילים, מילים שאתה זורה לרוח. את יפה כל כך, יפה כל כך. והיא ממשיכה: Paroles Paroles Paroles.

על כגון אלה נאמר: Chienne Castratrice.

ומי לנו כאבי ביטר בשירו גבר נבגד. הוא נתן לה בלב אוהב כל מה שרצתה. אפילו בנה לה בית. היא היתה עבורו מלכה. אך מסתבר שהיתה זו כלבה כפוית טובה, שהעמידה פנים כאשה טובה, ובמקביל בילתה עם גבר זר. היא שרפה את לבו ונשמתו, השפילה אותו ורמסה את כבודו, ואחרי כל אלה הרהיבה עוז לחזור למיטתו. אוי ואבוי.

ואם זמרים דגולים אלה נכוו באש נשים רעות, מה נאמר אנו, חגבי הארץ?

תגובה ראשונה שקיבלתי לפוסט מהקוראת טלי:

הכל התחיל עוד בפרח שדני נתן לנורית;

"פרח נתתי לנורית פרח קטן וכחול

תפוח נתתי לנורית נתתי הכל

נורית אכלה התפוח הפרח נשאר בחצר

הלכה לשחק עם ילד, עם ילד אחר."

האם היתה זו Marine

שריחה הנורא הבריח את כולנו?

לא, זו היתה Madame Gouchon

האם היתה זו Francine

שהפיצה את המחלה לכל הגברים בשכונה?

לא, זו היתה Madame Jambon

האם היתה זו Charline

שהכינים בשערה פשטו בילדי העיר?

לא, זו היתה Madame Razon

האם היתה זו Jacqueline

שהדביקה בנזלת את הטבח שהכין מרק?

לא, זו היתה Madame Marron

האם היתה זו Christine

ששיחקה בגפרור וגרמה לדליקה?

לא, זו היתה Madame Bayon

האם היתה זו Pipine

שגנבה בולים מתיבות הדואר בבית?

לא, זו היתה Madam Charon

האם היתה זו Madame

שחטפה על כל אלה מכות בישבנה?

לא, זו כרגיל היתה הילדה.

ולהשומע ינעם.

הפעם הגיע מועד התשלום. השתתפות בצער והבעת אמפטיה יתקבלו ברצון ובתודה.

הלכתי שוב למועדון הג'אז 38Rivoli, השוכן במעמקי מערה ימי בינמית מרשימה. אני לקוח קבוע ונאמן. המועדון ששמר תמיד על אוירה זרוקה משהו של שנות הששים, אוירת כיף בלתי מכופתרת, מתהדר עתה בכסאות מרופדי סקאי מהסוג השכיח בחדרי המתנה של רופאי שיניים, ללא כל מרווח ביניהם. השולחנות הקטנים נעלמו ואת כוסות המשקה נגזר להחזיק עד תום המופע, לגלגל מתחת לכסאות או לדרוך הלוך ושוב על השכנים בכיסאות הצפופים. חצי קיר כוסה בלוגו של המקום בצבע זהב מבריק הדוקר בעיניים.

נגן החצוצרה סבל מעויתות בפניו וסובב כל העת את ראשו. נראה היה שאו טו טו הוא יתנתק מהצואר. נגן הסקסופון חבש כובע תינוקות סרוג שכיסה את אוזניו. הפעלתי תעצומות נפש שלא להעיף אותו (את הכובע). נגן הקונטרבס והמתופף היו חמודים ועשו כמיטב יכולתם. הם גם ניגנו.

בערב אחר חזרתי ל Bel Canto, מסעדת ה Diners Lyriques אשר ברציף ליד בית העיריה. המלצרים המזמרים היו מצוינים, שרו בקולות טובים אריות מלה טרוויאטה, דון ג'יובני ועוד. אבל האוכל היה פשוט רע. הסלטים, גם אם נקראו בשמות אחרים, היו כולם זהים, כללו אותם עלים טבולים בחומץ שטעמו תעשייתי. הדג היה חסר טעם, רכרוכי ולח. העוף כלל ככל הנראה דווקא כנפיים. בפעם הבאה אגניב מנת שווארמה או משהו.

לפני שבועיים הייתי במופע "טנגו חדש" במסגרת פסטיבל לטינו אמריקה בתל אביב. מוטב היה להשאר במסגרת הטנגו הישן והטוב, ריקוד חושני ומסעיר בגרסתו המקורית. הנגנים במופע שהיו אמורים, כדברי הברושורה להביא גרסה משופרת לטנגו, שונאים לדעתי את הטנגו, ריסקו אותו ונדמו כעושים פרודיה. הרקדן היה בן דמותו של בעלה של שוני מקופה ראשית. הוא היה סרח עודף לרקדנית המצוינת ומעוררת החושים.

כדי למחות את הטעם המר מהופעה זו, פסעתי מעדנות אל ה Comedie Bastille, להופעה הקרוייה Destination Tango, הומאז' ל Astor Piazzola. הטנגו שהם ניגנו היה למעשה רקויאם, מתאים למסע הלוויה. שום דבר קצבי, לא Liber Tango, לא סנטה מריה ורק עצב ואבל. הרקדן הוא בן דמותו, אחיו התאום של משה ניסים. אותן לסתות ולחיים דשנות, אותו גוף שניכרת בו השקעה רבת שנים באוכל טוב, אותו שפם ואותה תסרוקת. מדוע בחר לרקוד? לא לי פתרונים. ברור שבתנאים אלה, גם בקצב האבל האיטי של הנגנים התנועה קשה עליו, הוא מתנשף ומזיע, וכל רגע אני מצפה לקריאה: יש רופא באולם? הרקדנית לעומת זאת היתה קרן אור באפילה שירדה עלינו. גמישה, מפלרטטת עם נסים שאינו מודע לכך ועם הקהל, מעופפת באויר ועושה שימוש מפתה בכל אבריה. נקודת אור באפלה קשה כבר אמרתי?

בתחנת  Chatelet ניגנו כמה קשישים. היה כיף לשמוע אותם. פיצוי על האכזבות הקודמות.

אחת המנויות על תפוצת המיילים שלחה לי:

לפעמים כשאני קמה בבוקר

אני טועמת את הקפה ונראה לי שספקית הקפה היא חברה לטיהור שפכים

לפעמים כשאני קמה בבוקר

ללחם הקלוי שאני אוכלת יש טעם של גוש

פחם מעורב בשברי זכוכית

לפעמים כשאני קמה בבוקר

למיץ התפוזים יש טעם של חומצה מרוכזת

לניקוי אסלות בבתי שימוש ציבוריים

לפעמים כשאני קמה בבוקר

אני מקבלת מייל ממך ופתאום הכל טוב וטעים

ואני שרה לי שיר

מטבע הדברים לא נפקדים מהרחובות גם  שמותיהם של מלכי צרפת וכאן ינתן לחלקם את הכבוד המגיע להם בדין, ואפילו בסדר הסטורי.

משושלת ה Merovingiens, עת צרפת נקראה עדיין La Gaule Romain בחרתי ב Clovis שחי בשנים 481-511. על שמו נקראת סימטה ברובע החמישי ליד ה Sorbonne. קלוביס ירש רק חלק מבלגיה אך בקרבות רבים סיפח עוד ועוד שטחים מגאליה. הוא המיר בהמשך את דתו לנצרות ובכך היה למלך הצרפתי הנוצרי הראשון. עד מותו איחד את מרביתה של גאליה תחת שלטונו. נקבר בבזיליקה בפריס.

משושלת ה Carolingiens נבחר, ולו בשל שמו, ולמרות שרחוב על שמו אין בפריס אך קיים בעיר Soissons, המלך Pepin le Bref, או פפן הגוץ בשל קומתו. הוא חי בשנים 751-768. פפן הוכתר בסואסון ובכך היה למלך הקרולינגי הראשון. היה בקשר הדוק עם אנשי הכמורה שאף קבעו ששלטונו מידי שמיים. כבש חלקים ניכרים מאיטליה ושטחים רבים נוספים.

בפריס עצמה בחרתי מאותה שושלת את קרל הגדול או בשמו הצרפתי Charlemagne, אחד מבני פפן שחי בשנים 768-814. רחוב עתיק וקטן על שמו  נמצא ברובע הרביעי של פריס. הוא מהחשובים במלכי צרפת, ובנוסף לתוארו מלך הפרנקים אף הוכתר לקיסר הרומאים. איחד תחת שלטונו את מרבית אירופה.

הגענו לשושלת ה Capetiens וכאן נבחר Philippe August (1180-1223) שרחוב על שמו נמצא ברובע ה-11. פיליפ ירש אזור משגשג אך קטן יחסית באזור  Ile de France, וכבש אזורים נוספים שהיו בשליטת מלכי אנגליה, איחד את האצילים ששלטו בעבר איש איש בשיטחו, והפך מדינה מפוצלת למאוחדת.

השושלת הבאה היא les Valois וכאן נבחר Charles le sage, שרל החכם (1364-1380). רחוב על שמו כשרל החמישי נמצא ב Marais.  מלך זה ערך רפורמות משמעותיות בכלכלה ובמימשל ויצר זרועות שלטון אפקטיביות. היה משכיל ופטרון של הספרות והאמנות.

שושלת ה Bourbons שאחריה היתה בשלטון כמאתיים שנה ועד למהפיכה. כאן נבחר כמובן הנרי הרביעי (1589-1610), או בשמו הנרי מנווארה.

על שמו Boulevard Henri 4 ברובע ה- 4 שחלקו מקביל לסיין. הוא המלך הראשון בשושלת, היה פרוטסטנטי (הוגנוטי) וניצל מטבח ברתולימאו הקדוש שערכו הקתולים בפרוטסטנטים. כדי לעלות למלוכה המיר את דתו לקתולית באומרו: פריס שווה מיסה.

הוא שם קץ למלחמות הדת בצרפת, פיתח את הכלכלה ובנה תשתיות ברחבי המדינה.

בשל פעולותיו ואופיו כונה Le bon roi Henri.

נרצח על ידי מתנקש קתולי קיצוני.

יש עוד אתרים מלכותיים; Place Francois 1ere, ו Ile Saint Louis, וגם רחובות על שם שליטים זרים כמלך סיציליה, מלך ספרטה, נשיאי ארה"ב ועוד.

ראינו, ורק על קצה המזלג, רחובות על שם מלכים, ולא רק חתולים ומרעין בישין אחרים. וישאל הקורא שטרח והגיע עד הלום: ומה עם רחוב על שם ה Louis 14 הלוא הוא Roi Soleil, ומה עם נפוליאון?

אז זהו זה מה שזה. אין רחוב הקרוי נפוליאון בפריס. יש Boulevard Bonaparte ברובע הששי, יש רחובות ומונומנטים לזכר נצחונותיו, כגון Rue de Rivoli, Place Vendome, ומונומנטים הקשורים אליו אך לא נושאים את שמו בהם Arc de Triomphe, Les invalides.

ומה עם מלך השמש לואי ה 14 הכל יכול? גם אותו קיפחו, אין רחוב על שמו בפריס אלא מונומנטים לזכר נצחונותיו, ובהם Porte Saint-Denis ו Porte Saint-Martin.

יש עוד הרבה מה לומר, אבל העפעפיים צונחים ורומזים שדי.

ליד Saint-Michel קיימת סימטה שרוחבה פחות משני מטרים, הנחשבת לרחוב הצר ביותר בפריס ושמו La rue du chat qui peche, ובעברית רחוב החתול הדג דגים. קשה לחשוב שבירושלים יקרא רחוב בשם זה, מה עוד ש chat הוא גם כינוי לאבר המין הנשי ו pecher הוא לא רק לדוג אלא גם לחטוא. יש הסבורים שהרחוב נקרא בשם זה בשל קרבתו או אולי כפרסומת לבית זונות סמוך. בסיפורים אחרים יש מקורות אחרים לשם.

זה איננו הרחוב היחיד עם קונוטציה מינית. Route de la longue queue יכול שיהיה רחוב הזנב הארוך, אבל קרבתו ליער בולון מעניקה לו דווקא את הפירוש האחר הלא הוא זין ארוך.

רחוב נוסף בעל קונוטציה מינית הוא Rue de la Pompe ברובע ה-16. ברובע ה-1 נמצא Rue de pelican ששמו הקודם היה Rue du Poil au Con רחוב שיער הכוס, בשל הזונות שעבדו בו משכבר הימים. נסיים את ענייני המין ב Rue du Petit Musc ששמו המקורי היה Rue de la Pute y muse, שאף הוא היה מרכז לבתי זונות.

רחוב חתולי אחר,  החתול המרקד rue du chat qui danse נמצא בעיר Saint-Malo. הרחוב נקרא על שם החתול שהיה ההרוג היחיד במתקפה אנגלית כושלת.

תארו לעצמכם רחוב הנקרא כאב תחת Rue casse cul. יש באמת רחוב כזה בעיר Montboucher.

אם נעבור מחתולים לכלבים (חיה שיש לי העדפה ברורה לגביה), נמצא ב Marseille את Rue des crottes הלא הוא רחוב הקקי של הכלבים, שאכן מהווה בעייה של ממש בערי צרפת, ולא רק כאן.

אם בהפרשות עסקינן, הרי שבפריס נמצא גם Rue de la gerbe, רחוב הקיא, ובאחת העיירות אף La rue pisseues, רחוב המשתינה.

בפריס נמצא גם Rue de l'enfer, רחוב הגיהנום, המופיע גם בערים אחרות בצרפת, ולצידו קיימים גם Rues de Dieu, הנושאים את שם האלוהים, Rues de Paradis, ועוד נושאי דת שונים.

אולי עדיף כבר Rue sans nom, רחוב ללא שם, שגם הוא שם רחוב, וגם כאלה יש בערים שונות בצרפת.

השמות המוזרים לא פסחו גם על חנויות ומסעדות.

לא רחוק מביתי בפריס נמצא בית הקפה le chat bossu, החתול הגיבן. ליד Montparnasse נמצאת מסעדת Mr mrs crab אדון וגברת סרטן. ומה באשר למפורסמות Pied de cochon רגל חזיר, או le chien qui fume, הכלב המעשן? והוא לא כלב המסעדה היחיד. בפריס גם מסעדת Le chien de la lune כלב הירח, ו Le chien Andalou הכלב האנדלוסי. ספק אם הייתי מנסה, על פי שמה,  את מסעדת Les trois maladroits שלושת הנבכים, או Les trois baudets שלושת החמורים. אולי כבר עדיף אצל מסעדת Les mauvais garcons הילדים הרעים. שם מוזר נוסף למסעדה, קשור אלינו, הוא Tikoun Olam תיקון עולם, ביטוי שמקורו בתפילת ראש השנה. לעומת זאת;

הייתם קונים בחנות ששמה בשלט המתנוסס מעל דלתה Merde, חרא? יש כזו בפריס. לא הייתם נעלבים לקנות ספר בחנות ששמה le singe qui lit הקוף הקורא, וחוששים להסתפר אצל Le mauvais barber הספר הרע? ואיך נשמע לכם שם לרשת הקרוייה M.Moustache? העלמה שפם?

ואם נצא לבלות אולי נכנס אל הקברט L'an qui rit החמור הצוחק, לתיאטרון deux anes שני החמורים, או למועדון האיקוני Le lapin agile הארנב הזריז. יתכן שנעדיף את מרתף הג'אז Le baiser sale הנשיקה המלוחה אך גם הזיון המלוח. נזכרים?

כל זה על קצה המזלג, ובאתר יופיעו גם התמונות.

בתיאבון.

הראשון עלה ב Theatre de la Huchette, אותו תיאטרון המעלה מאז 1957 את המחזה של    La cantatrice chauve ;Ionesco , הזמרת הקירחת. שווה לראות. הפעם הופיעו Helene Hardouin ו Pavlo Gignoli במחזה Confidence… tanguee entre deux porte. אין ספק; שם מעורר סקרנות. פירושו: אמון או ביטחון בקצב הטנגו בין שתי דלתות. בכניסה למועדון תענוגות המהנה את לקוחותיו בדיסקרטיות המתבקשת, נמצא במעבר את השירותים בהם שולטת Madame S, תיאור תפקידה הוא dame pipi, כינויין של הנשים האחראיות על נקיון ותחזוקת השירותים הציבוריים, בבתי מלון, במועדונים וכיו"ב. על הבמה דלת הכניסה למועדון ומשני צידיה הממלכה של הגברת ואזור המנוחה והנגינה ב bandoneon של המנקה ועוזרה הנאמן Olimpio.

הגברת מקשיבה ולעיתים מציצה בלקוחות המשתמשים בשירותים ומספרת לנו מה נאמר ומה נעשה, גם פוצחת בשנסונים מוכרים של Aznavour, Brassens ואחרים ואף פוצחת בשירים מקוריים. הכל בביצוע מוצלח תוך ריקוד מלא אנרגיה וחושניות. הסניטר מלווה אותה במקצבי הטנגו . מופע עם מוזיקה טובה והרבה הרבה הומור.

המופע השני ב Comedie Saint Michel בביצועם של Claude Lauri ו- Zabelle (ללא שם משפחה) היה Sur les pas de Brassens, בעקבות ברסאנס . כותב המופע וכוכבו הוא בחיים גבר מזדקן, כתפיים שחוחות, שיער מתדלדל, שקיות תחת עיניו, מעביר את רוב המופע בישיבה. כשהוא שר הכל נשכח והוא סוחף אותנו. לצידו הזמרת, תומכת בו הן פיזית והן בשירה. היא התמוכה ובלון החמצן שלו. היא הניגוד: מלאת חיים, מעוררת רצון לנשוך בה. הצירוף של שניהם והניגוד ביניהם, השירים וקטעי ההומור, יוצרים הופעה מהנה ביותר.

בערב השלישי, בתיאטרון Essaion שרה Caroline Montier את Barbara. בשיער קצוץ, בגדים שחורים, על הפסנתר, היא היא ברברה. היא מקמטת את לחייה, פוקחת עיניים גדולות ומחייכת חיוך מתחטא. כשהיא ספק ממלמלת ספק מספרת על אהבותיה של ברברה אנו יודעים שאלה גם אהבותיה שלה, וכל גבר באולם בטוח שהיא מתכוונת אליו. זה לא חיקוי. זה אמיתי. וחוץ מזה היא גם שרה נפלא. יצאתי עם דיסק חתום וחיוך שלה אלי. לא צריך יותר מזה כלום.

הרביעי ב Theatre de la Gaite היה Claque בכיכובו של Fred Rdix. הוא משמש בסוף המאה התשע עשרה כ Chef de Claque, האחראי על מחיאות הכפיים. ידוע שהצלחתו של מחזה תלוייה במחיאות הכפיים בהצגת הבכורה. ל Auguste Levasseur גיבור ההצגה יש חבורת מוחאי כפיים אותם הוא מפזר באולם ומנחה אותם היכן וכיצד למלא את תפקידם. הבכורה הבאה תעלה בעוד שלוש שעות ועתה מתברר שהחבורה הקבועה לא תגיע. עליו לפעול כנגד מחוגי השעון ולקבץ צוות חדש. מכאן ואילך מנסים הוא, עוזרו הנאמן ונגנת האקורדאון המלווה אותם, לאסוף חסרי ניסיון ובזמן המועט שנותר לאמנם למשימה. כמסורת הקומדיה דל ארטה הם מתזזים על הבמה, ומצליחים בגיוס. ומי בקבוצה החדשה? הקהל היושב באולם. מסתבר שמקצוענות כפיים איננה הקשת כף בכף בלבד. יש מחיאות רבות ושונות, סלסולי כפיים, מרפקים וכתפיים. הוא מדגים והקהל מחרה מחזיק אחריו. למעשה נחלק הקהל לשתי קבוצות הומוגניות. באחת כל הנוכחים פרט לי והם משתפים פעולה ומתמקצעים, ובשנייה אני בלבד, נוכח סרבן. שוב, מקורי, הרבה הומור. נהניתי.

פריס היא העיר עליה נכתבו שירים יותר מכל מקום אחר. שירים על פריס הם גם שירים על האוהבים. נראה שניים מהם, מושרים בפי שניים מגדולי השנסוניירים.   Yves Montand בעל קול הקטיפה שר A Paris. הידיים שלובות, שני לבבות מחייכים והכל משום שהם מאוהבים בפריס. באביב, על הגגות, השבשבות סובבות בגנדרנות ברוח החולפת באדישות. כי לרוח, בהגיעה לפריס, אין כל דאגה, והיא מתבטלת בכל הרובעים היפים של פריס.
השמש, חברתה משכבר, משתתפת בשמחה, ויחדיו הן חוגגות, בפריס. יד ביד הן חולפות בעיר, ובדרכן בוחנות האם פריס השתנתה.
יש תמיד נהגי מוניות משחרים לטרף שירמו אתכם במחיר לפני שיחנו בתחנה. בבתי הקפה רואים לא חשוב מי, שותה לא חשוב מה ויושב שם מהבוקר. ויש את נהר הסיין, שבכל שעה מארח אוהבים הצופים בו. ויש כאלה שמציעים את מיטתם על גדות הסיין ורוחצים בנהר בצהריים, בכל ימי השבוע.
ויש האחרים, שנמאס להם כי ראו כבר הכל, והם רוצים לשכוח, וזורקים עצמם לנהר. הסיין מעדיף לראות את הספינות היפות המטיילות עליו, ומשחק עם המפרשיות בזרמי מימיו. אין שעמום בפריס. יש שעמום בשאר העולם, כי שם אין פריס. בארבעה עשר ביולי לאור פנסי הרחוב, רוקדים ברחוב ללא הפסקה לצלילי אקורדיון. מאז נפילת הבסטיליה, בכל הרובעים והצמתים, יש בחורים ובחורות והם עושים רונדלים על המדרכה לילה ויום, בפריס.

הגדולה מכולן, Edith Piaf, שרה Sous le Ciel de Paris, תחת שמי פריס.
תחת שמי פריס מרחף שיר. הוא נולד היום בליבו של נער. תחת שמי פריס צועדים האוהבים, והאושר מלווה אותם עלי מנגינה שנוצרה עבורם. תחת גשר ברסי יושבים פילוסוף אחד, שני נגנים, ומספר צופים. אלפי אנשים שרים תחת שמי פריס את המנון המאוהבים ב Vieille Cite. ליד ה Notre Dame שידעה בעבר דרמות, הכל מסתדר לצלילי פאנאם, קרני שמש קיץ, אקורדיון. התקווה חוגגת בשמי פריס.
תחת שמי פריס זורם נהר עליז, המרדים בלילה את חסרי הבית ואת הקבצנים. תחת שמי פריס ציפורי האלוהים הטוב באות מכל העולם כדי לפטפט. לשמי פריס סודות משלהם. מזה עשרים מאות הם מאוהבים באי Saint Louis וכשהוא מחייך הם עוטים את הבגד הכחול. כשיורד גשם על פריס זה כי השמיים אומללים, הם מקנאים במיליוני האוהבים ומשלחים בנו רעמים. אך הם מתחרטים במהרה ומראים לנו את הקשת בשמיים.

בירת בלגיה והאיחוד האירופי, Bruxelles, היא עיר הולדתו של Jacques Brel. על הזמנים של פעם בעירו והשפעתם עליו הוא שר בקצב מסחרר. מביקורי בעיר התרשמתי שהזמנים של פעם נותרו בה.
היה זה הזמן בו בריסל חלמה, היה זה הזמן של הסרט האילם, היה זה הזמן בו בריסל שרה, היה זה הזמן בו בריסל בריסלה.
בכיכר Broukere נראו חלונות ראווה עם גברים ונשים בקרינולינות, נראו שם אומניבוס עם נשים וגברים בכובעי אופרה, ובאימפריאל עם לב בכוכבים, היו סבי וסבתי. הוא איש צבא והיא פקידה. שניהם לא חשבו יותר מדי, ואילו ממני ציפו שאהיה חכם. היה זה הזמן……..
על מדרכות כיכר Sainte Catherine רקדו הגברים והנשים בקרינולינות, גם האומניבוסים רקדו עם הנשים והגברים בכובעי אופרה. ובאימפריאל היו סבי וסבתי. הוא ידע מה לעשות והיא הניחה לו לעשות, ואז עשו זאת שניהם, ואילו ממני ציפו שאהיה רציני. היה זה הזמן……..
תחת פנסי כיכר Sainte Justine רקדו……….ובאימפריאל היו סבי וסבתי. הוא חיכה למלחמה, היא חיכתה לו, הם היו עליזים כמו התעלה וממני ציפו שאהיה מוסרי. היה זה הזמן בו בריסל חלמה, היה זה הזמן של הסרט האילם, היה זה הזמן בו בריסל שרה, היה זה הזמן בו בריסל בריסלה.

לא אסתפק בשיר אחד של ברל. שירו Vesoul, שיר נונסנס קצבי על בעל המקיים בהכנעה את מצוות אשתו העלה תמיד חיוך, גם אם שיקף את מצבי. גם נסיבות כתיבת השיר משעשעות. ברל הגיע לעיר שלא בטובתו, והתבקש על ידי פרנסיה לעזור ולפרסם אותה באחד משיריו. הקורא יחליט האם עלתה בידו. באחד מטיולי בצרפת סטיתי מהכביש הראשי לביקור בעיר. זה היה בערב. העיר היתה שוממה. לא מסעדה, לא בר, רק פיצוציה אחת פתוחה. במלון הצפון בו התאכסן ברל לקחתי גם אני חדר. על הקירות פוסטרים של הזמר.
רצית לראות את Vierzon וראינו את ויארזון. רצית לראות את Vesoul וראינו את וזול. רצית לראות את Honfleur וראינו את הונפלר, רצית לראות את Hambourg וראינו את המבורג. אני רציתי לראות את Anvers אבל חזרנו להמבורג, רציתי לראות את אחותך אבל ראינו את אימך, כמו תמיד.
נשבר לך מויארזון עזבנו אותה. כך גם לגבי וזול והונפלר והמבורג. רצית לראות את אנוור אבל ראינו רק את הפרברים. נשבר לך מאימך ועזבנו את אחותך. כמו תמיד.
אבל אני אומר לך, לא אלך יותר רחוק. אני מודיע לך שלא אלך לפריס, אני מסוייט מהפזמונים הקולניים, הוואלסים הישנים ונגינת האקורדיון.
רצית לראות את פריס וראינו את פריס. רצית לראות את Dutronc וראינו את דוטרון, רציתי לראות את אחותך וראינו את הר Valerien. רצית לראות את הורטנס היא הייתה בתעלה, רציתי לראות את Byzance ראינו את Pigalle, בתחנת Saint Lazare ראיתי במקרה את פרחי הרוע.
נשבר לך מפריס ועזבנו את פריס, וכך לגבי השאר, ובתחנת סן לזאר הכל כל כך יקר. ואני אומר לך שוב, לא אלך יותר רחוק……….. ושוב חוזרים לערים שהיא רוצה לראות, ושוב במקום את אחותה הוא רואה את אימה. וכך שוב ושוב.
ובין בתי השיר כשהוא עובר למהירות 78 בלתי אפשרית, הוא קורא לאקורדיוניסט המלווה אותו "Chauffe Marcel chauffe" חמם אותה ומגביר את הקצב.
מיודענו Adamo שר על ירושלים ועל השלום Inch Allah. השיר כאילו נכתב היום.
ראיתי את המזרח עם הירח מעליו, ורציתי לכתוב לעולם על אורו, אך כאשר ראיתי את ירושלים, פרח הפרג על הסלע, שמעתי רקוויאם. אינך רואה קפלה מצטנעת, את שלוחשת "שלום עלי אדמות", שהציפורים מסתירות בכנפיהן את מילות האש "זהירות גבול"? הדרך מובילה למעיין, עצרי מרי-מדלן. את רוצה למלא את הדלי, אך עבורם גופך אינו ראוי למים.
אינשאללה, אינשאללה, אינשאללה.
עץ הזית בוכה את צילו, בת זוגו הרכה, חברתו, הנמצאת אסירה תחת החורבות על אדמת האויב. פרפר על מסמר דוקרני מחפש שושנה. האנשים חסרי מוח והם ינדו אותי אם אעז. אלוהי הגיהנום או השמיים, אתה הנמצא בכל מקום, באדמת ישראל יש ילדים הרועדים מפחד. אינשאללה…..
נשים נופלות בסערה, מחר ישטף הדם, הדרך עשויה אומץ, מרוצפת בנשים. אבל ראיתי את ירושלים, פרח הפרג על הסלע. אני שומע את הרקוויאם כשאני נשען על הסלע. רקוויאם לששה מיליוני נשמות ללא מאוזוליאום שיש משלהן, אשר הצמיחו ששה מיליון עצים למרות החול המצמית.
אינשאללה………..
אני מרשה לעצמי להזכיר שיר אחד המושר דווקא באנגלית, ודווקא על ברלין (דווקא ודווקא), וזאת כי היכרותי איתו נעשתה בצרפת, בעיר Annecy. זו בירת Haute-Savoie בדרום מזרח צרפת, וכינוייה הוא "ונציה של הרי האלפים" בשל הנהר ותעלות המים שלה. אגלה לכם סוד; בצפון מזרח צרפת, באלזס, נמצאת העיר Colmar וגם היא נקראת "ונציה הקטנה" מאותן סיבות. שתי הערים עתיקות, בעלות היסטוריה מעניינת, ושוות מאוד ביקור. בשתיהן אכן ביקרתי. בביקורי באנסי הלכתי להופעה, ספק מחול, ספק פנטומימה, ובין השירים שליוו אותה היה שירו של Little Jack Little מזמן מלחמת העולם: I've always wanted to dance in Berlin. ההופעה היתה מוצלחת, והשיר כבש אותי ממש. אני עדיין מאזין לו לעיתים קרובות. כדאי להכנס ליוטיוב או ספוטיפיי – גם אתם תתמכרו.

התעייפתי. לא אעלה כמובן את כל שירי ארץ ישראל וירושלים על ראש שמחתי, אך מציע שתאזינו לכמה מהמשעשעים בהם. הם סגולה למצב רוח טוב. האחד טנגו כפר סבא של אלתרמן בביצוע רחל אטאס, והשני ערב במסחה של חיים חפר בביצוע אריק לביא או התרנגולים. אם תרצו נוספים, העלו את שלמה גרוניך בשירי תל אביב. אפשר לחיות בתל אביב ויש לי סימפטיה.
מראש הזהרתי שהשירים שנבחרו והערים המושרות אינם בגדר מפת העולם המפורטת מחד גיסא ואפליקציות המוסיקה המלאות מאידך גיסא. עם זאת, התקבלו תגובות המחייבות אותי, זה שקוראיו המסורים יקרים ללבו, להעלותן עלי מייל;
לתל אביב התווספה תל אביב של אריס סאן, לבאר שבע התווסף קטר 70414 של אריק לביא, לאמסטרדם התווסף הנמל של ברל, לוינה התווספה וינה של ג'ואל גריי, לברצלונה התווספה אכן ברצלונה של פרדי מרקיורי, לקהיר התווספה רכבת לילה של משינה, ללונדון לונדון לא מחכה לי של חוה אלברשטיין, וכל השאר הלא הם רשומים באטלס ברוורמן אותו שיננו בבית הספר היסודי.

הנוטה למות, בשיר Le Moribond של Jacques Brel, נפרד מידידיו ועורך איתם חשבון. למרות כל מה שהיה הוא סלחן ברגעי מותו ומבקש על אשתו..
אנו נפרדים אמיל, הוא אומר. חיבבתי אותך. שתינו יחד אותם יינות, אותן נערות ואותם מכאובים. קשה למות באביב, אך אני הולך ושלווה בנשמתי. אתה היית טוב כלחם לבן ואני יודע שתדאג לאשתי. אני רוצה שתצחקו, שתרקדו, שתיהנו כמטורפים כאשר יניחו אותי בבור.
אנו נפרדים כומר. חיבבתי אותך. לא היינו באותו מקום, לא הלכנו באותה דרך, אך חיפשנו את אותו נמל. אתה היית איש סודה ולכן אני יודע שתדאג לאשתי. קשה למות באביב………..אני רוצה שתצחקו…………..
אנו נפרדים אנטואן. לא חיבבתי אותך כלל. אני מתפגר מלהתפגר היום כשאתה מלא חיים, ועמיד יותר מהשעמום. אתה היית מאהבה של אשתי ואני יודע שתדאג לה. קשה למות באביב….. אני רוצה שתצחקו……..
אנו נפרדים אשתי. חיבבתי אותך. היום אני עולה על הרכבת לאלוהים לפנייך, אך לבסוף כולם עולים עליה. אני הולך בעיניים עצומות כפי שעצמתי אותן בעבר, ואני יודע שתדאגי לנשמתי. קשה למות באביב…… אני רוצה שתצחקו……

ל Brel שירים רבים הדנים במוות. הנה אחד נוסף; Le Dernier Repas, הסעודה האחרונה ( השם מזכיר את זו של ישו). כאן מתכנן הנוטה למות את האירוע.
בסעודתי האחרונה ארצה לראות את אחי, כלבי וחתולי ואת חוף הים. ארצה לראות גם כמה סינים מחופשים לבני דודי. ארצה שהבאים ישתו מיין המיסה הטוב ואחרי הכמרים יזללו תרנגולות פסיון מפריגור. אחר כך שיביאו אותי לראש הגבעה שלי, רוצה לראות את העצים וענפיהם נמים. אזרוק אבנים לשמיים ובפעם האחרונה אצעק "אלוהים מת".
ארצה לראות, בסעודתי האחרונה, את החמור שלי, את התרנגולות ואת האווזים, את הפרות ואת הנשים. ארצה לראות את הצחוקים כשהייתי אדון ומלך, והן היו מאהבותי. כשאתמלא דיי להטביע את האדמה, אנפץ את הכוס להשתיק את כולם, ואשיר בקולי קולות למוות הקרב, שירי טרלול שיפחידו את הנזירות הקטנות. ואז שיביאו אותי לראש הגבעה לראות את הלילה המתקדם לאיטו אל המישור, ושם עדיין אעמוד ואעליב את הבורגנים, ללא פחד וללא חרטה, בפעם האחרונה.
אחרי הסעודה האחרונה ארצה שיסיימו את הזלילה בביתי. שיושיבו אותי כמלך המקבל את פני הווסטליות שלו. במקטרת שלי אשרוף את זכרונות הילדות, את חלומותי שלא הגשמתי, את תקוותי. אשמור עבור נשמתי רק מושג של שיח ורדים ושל שם אשה. אראה את הגבעה שלי רוקדת, יודעת ומאפילה בריח הפרחים, ואז אפחד, בפעם האחרונה.

ועוד אחד שלו. Tango Funebre, טנגו הלוויה. מה יעשו הבאים לביתו של הנוטה למות. רמז; לא מה שאנחנו מצפים ממתאבלים. גם כאן הוא מזכיר לאשתו את בוגדנותה.
אני כבר רואה אותם, מכסים אותי בנשיקות, פורשים את ידיהם ושואלים בלחש: האם הוא בא, האם הוא הולך, האם הוא עדיין חם או אולי כבר קר. הם פותחים את הארונות, נוקשים על כלי החרסינה, מחטטים במגירות. הם מתענגים על קריאת מכתבי האהבה שלי וצוחקים בקול גדול.
אני כבר רואה אותם מתבוננים בחליפת היער שלי, ומתחרים מי יהיה הכי עצוב ומי יהיה הראשון. הם הביאו את הזקנות שכבר אינן מכירות אותי, ואת הילדים שמעולם לא הכירו אותי. חושבים על מחיר הפרחים ומוצאים שאין זה הולם לא למות באביב בעונה של הלילך.
אני רואה אותם, חברי היקרים המזויפים, מחייכים על משימה שהושלמה, עצובים מדי ונינוחים מדי, מזילים דמעות תנין.
את אינך יודעת, בצאתך מבית הקברות, שאת פוסעת לעבר הגיהנום הפרטי שלך, שלובת זרוע עם האחרון במאהביך, שיגרום לך לבכות אחרת ממני. ואת עצמי אני רואה עצוב וקר בשדה העצמות, בדרך ממנה אין חזרה.
את כל זאת אני רואה וזו חוצפה לדרוש שאשתה רק מים, לא ארדוף בחורות, אתחיל לחסוך, אוהב פילה של מקרל ואצעק: "יחי המלך".

שיר אחרון של Brel ודי: La Mort, המוות.
המוות מחכה לי כזקנה הממתינה למפגש עם החרמש, כדי לקטוף את הזמן החולף. ממתין לי כנסיכה בקבורת נעורי כדי לבכות את הזמן החולף, כמו Carabosse (הפייה הגבנת ביפהפיה הנרדמת) בבעירת חתונתנו כדי ללעוג לזמן החולף.
מי ממתין לי מעבר לדלת? מלאך או שד. ואת ניצבת לפני הדלת. המוות ממתין תחת הכרית, שמא אשכח להתעורר. הוא מקפיא את הזמן ומחכה שחברי יבואו אלי בלילה וממתין שהזמן יחלוף. המוות ממתין בידיך אשר תעצומנה את עפעפי כדי לעזוב את הזמן החולף. הוא מעבר לדלת, שד או מלאך, ואת לפניה.
המוות מחכה בעלים האחרונים של העץ שישמש לארון הקבורה שלי, כדי למסמר את הזמן החולף. הוא ממתין עם פרחי הלילך שיזרקו עלי כדי להפריח את הזמן החולף. הוא מחכה לי במיטה רחבה מכוסה בסדיני שיכחה, כדי לסגור את הזמן החולף.
ומי מאחורי הדלת? מלאך או שד? ואת לפניה.

בשל עוונותיי ובשל הדמנציה הקרבה והולכת, כמעט נשמט במייל שירו של Brel על ידידו המת Fernand. את האות האחרונה בשם לא מבטאים, אך באותיות עבריות אכתוב את השם בכתיב המלא. רק חברו היחיד של המת והסוס המושך את הקרון, מלווים את המת בדרכו האחרונה. אלוהים, הגורם, משקיף מלמעלה.
לאמור שפרננד מת. שמת פרננד. אני לבד מאחור והוא לבד מלפנים. הוא בארון ואני בערפל, הוא בקרון ואני במדבר שלי. לפנים רק סוס לבן, ובמאסף רק אני, בוכה. לאמור שאין אפילו רוח שתפרע את הפרחים שהבאתי.
אני, אם הייתי אלוהים הטוב, היו לי ייסורי מצפון, כי עכשיו יורד גשם, כי עכשיו פרננד מת. לאמור שחוצים את פריס בבוקר השכם, חוצים את פריס והיא נדמית לברלין.
אתה ישן ואינך יודע, אך זה עצוב עד מוות לצאת כאשר פריס עדיין ישנה. אני מת להעיר את האנשים, אני אמציא לך משפחה שתלווה אותך.
ואם הייתי אלוהים הטוב, לא הייתי גאה. אני יודע שעושים ככל האפשר, אך חשובה גם הדרך. אתה יודע, אני אחזור לעתים קרובות לשדה בן הזונה הזה, בו תנוח. בקיץ אעשה לך צל, נשתה את השקט לחייה של קונסטנס. לה לא אכפת.
ובכלל, האנשים מטומטמים, הם יתחילו מלחמה, ואני אבוא לישון איתך לתמיד בבית הקברות. ועכשיו אלוהים, אתה יכול לצחוק, ועכשיו אני הולך לבכות.

ו Shakespeare בסונטה 71 מבקש: אל תבכה אותי לכשאמות. צליל הפעמונים יבשר: הוא איננו, יצא מעולם רשע ושוכן עם התולעים. שכח את היד שכתבה לך באהבה. שכח אותי במחשבותיך המתוקות ואל תיעצב. כשאחזור אלי עפר אל תאמר את שמי, אהבתנו תשוב גם היא אלי עפר. אל תיאנח עלי פן ילעג לך העולם.